אליהו שוכב על הדשא הלח מגשמי הערב ובוהה בכוכבים. נשימתו מתערבלת עם העננים הקלים שמרחפים מעל. הוא מצייר קווים זרחניים שחוצים את כל השמיים באצבעותיו ולא עוצם עין לרגע, מפחד שברגע שיעצום הקווים ידעכו וייעלמו. בכל ערב מהרגע שהוא הגיע לגינה הקטנה הזו הוא נשכב על הדשא שכבר קיבל את צורת גופו ומצייר קווים על גבי קווים, ממלא את השמיים בסימני געגוע ומקווה שרואים שם בבית, מרחק מיליוני שנות אור. זה לא שהוא לבד, הוא פשוט מרגיש קצת בודד. בעולם מהיר ומלא באלימות ואנושיות קשה לחייזר לא להרגיש בודד. הוא רץ כי כולם רצים וצועק כי כולם צועקים, ולפעמים הרעש ממלא אותו כל כך חזק וכל כך מהר שהוא מתכרבל בתוך עצמו, מתחבא בתוך בועתו הסגולה והשריונית, מתעלם מצרחות האנשים.
הדירה שלו נמצאת מרחק כמה דקות נסיעה באוטובוס מהאוניברסיטה שבה הוא לומד איך לבנות חלליות, ובדירה יש תמונה גדולה של העיר שבה הוא גר. התמונה זזה בתוך עצמה ומשתנה בהתאם לגדילה של העיר ותנועת התושבים שלה. הוא מנופף להם והם לא מחזירים ניפוף, אז הוא הולך לגינה הקטנה שלו ומצייר פסים זרחניים עם האצבעות שממלאים ערב ערב את השמיים ומקרבים אותו כל פעם קצת הביתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
