את רוב היום שלי אני מבלה לבד בשבועות האחרונים. כאילו, לא בדיוק לבד, אני מוקף באנשים, אבל ההרגשה היא לבד. אחד מהדברים הכי מבאסים בלעבוד עם אנשים מבוגרים ממך בעשרים, שלושים, ארבעים שנה זה שאין לך מכנה משותף איתם. את הדברים שאתה עובר ואת התהליכים שאתה חווה הם חוו כבר לפני 40 שנה, והם מסתכלים עלייך במין מבט מתנשא כזה של "אתה ילד, מה אתה מבין", אז אני מוותר על הויכוח מראש והולך לפינה שלי, למוזיקה שלי ולמחשבות שלי. זה לא משהו שהחברים שלי יכולים להבין, אז את רוב השיחות שלנו בפגישות הסופ"שיות אנחנו מבלים בבדיחות ובשמיעת סיפורי צבא, על כמה שהוא חרא ולא הוגן וגוף רקוב מהיסוד. את רוב הדברים שיש לי להגיד על השירות הלאומי שלי אני משחיל מדי פעם כבדיחה שמסתירה אמת די עצובה מאחוריה. בעוד שבע שבתות, אולי קצת יותר או בתקווה קצת פחות, אני מסיים אותו. אני מניח שאביא עוגה, אשמע נאום נרגש מהמנהלת ואצא משם במבט מבולבל, כי תמיד קשה ומוזר לי עם שינויים. את התקופה האחרונה אני מבלה באימונים והקדשת זמן לעצמי, אחרי זמן ארוך מדי שבו הקדשתי את רובו אם לא כולו לכל העולם (כולל הסורים, באמאשלי. עד שראיתי תמונה של ילד סורי עם ראש מפוצץ מפגיעת טיל והפסקתי). זה נחמד והכל, אבל שכחתי קצת אותי, שזה קצת פחות נחמד, אבל אפשר לתקן הכל וזה מה שאני עושה עכשיו.
בנימת "חופשי זה לגמרי לבד", ועם יציבות מחודשת בחיים שאני נורא מפחד שתיגמר ככה פתאום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
