באכזיב הכל נראה אחרת, ובאכזיב בלילה הכל נראה אחרת. למען האמת, הכל לא נראה. חושך מוחלט, כאילו מישהו כיבה את האור מעל כל האזור. היא מחכה לי שם, קבענו בעוד ארבע דקות, ואני מפחד להתקדם אליה. אני יודע שברגע שאתקדם מעבר למחסום החושך הזה אני אוצף באור שהיא מקרינה ומביאה, ועדיין, אני בקושי זז, כי אני לא רואה כלום. הכל חשוך, גם מבפנים. כאילו אחד מהאנשים הקטנים שבתוכי כיבה את האור והלך לישון. אז אני מתקדם קצת, עוצר, נושם עמוק, ועוד קצת. ככה כל פעם, עד שאני באמצע הירידה. הרעש של היום נכבה מאוד מהר במקום הזה, שהוא ממילא, למען האמת, לא כל כך רועש. אולי זו הסיבה שאני כל כך אוהב אותו. מולי ההרים החשוכים והריקים של הגבול. כל כך הרבה דם נשפך עליהם ובגללם. בדמיון שלי אני רואה את שובלי האש של הטילים מגיחים במהירות מעבר לקצה הרכס וחוצים את השמיים בדהרה, והאזעקה מתלווה אליהם. אני מסתכל עליהם ומתקדם קצת, ומגיע לסוף הסיבוב. ערפל זוהר מציף את מגרש החניה של החוף. אני לא יודע למה לצפות. ציפיות נוטות לאכזב אותי, אז אני משתדל, במחשבה עמוקה של הרגע, לא לצפות. דקה וחצי, אני מחנה את האופניים באיזו פינה וצועד עם הידיים מגוננות על הפנים מהאור החזק לקצה המגרש. רק אנחנו שם.
והנה היא שם. כאילו היא חיכתה לי כל הזמן הזה. ואני מרגיש בבית.
*
והנה, נגמרת השנה הזו בספריה ואני יוצא לדרך חדשה בעיר חדשה-ישנה. בהסתכלות לאחור עברה עליי שנה מאוד לא קלה אבל מאוד לא קשה, בו זמנית. הגעתי למקום מגובש עם אנשים עם ראש אחר משלי וחיים אחרים לגמרי משלי, ולא חשבתי שאני אסתדר איתם, אבל וואלה, הסתדרתי, ואודה שאתגעגע לחוויה הזו, עם כל הדברים הטובים והרעים שהיא כללה בתוכה. אני לא עובר את השבועות האחרונים, ובעצם, את השנה האחרונה, בחרטה איומה על מה שעשיתי. החיים הם הרפתקה. נשבר לי הלב, התעצבנתי, נעלבתי, בכיתי, אבל המשכתי לחיות ולקום כל בוקר, כי תמיד יש יום חדש. אם אחיה את החיים שלי בתחושת באסה ופספוס על מה שאיבדתי בדרך לא אראה את מה שהשגתי בדרך, ולא אוכל לראות את מה שאשיג בהמשך. כשהגעתי לספריה וקיבלתי מבטים מופתעים מאנשים שונים ובעיקר משונים, ביניהם החבר הכי טוב שלי, כל הדיבורים הרעים האלו נכנסו לי קצת למוח, אבל מצד שני, לא קמתי בבוקר וסידרתי ספרים ועזרתי לאנשים עם ספרים כי "מה אחרים יגידו", אלא כי זה מה שרציתי לעשות. אם נחיה את החיים שלנו לפי מה שאחרים רוצים שנעשה, אז לא נחיה אותם. בעוד שבוע וחצי אני יוצא מהספריה בפעם האחרונה, יוצא מהשער ויוצא לדרך חדשה ובריאה יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
