זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

(כי תקופה חדשה של חופש והגשמה עצמית, צריך שיהיה את השיר המתאים להתעורר איתו בבוקר)

נורא מוזר, להיפלט ככה ממערכת. אי אפשר באמת להיות מוכן לזה גם כשזה מגיע, וכשזה מגיע יש את הרגע הזה שאין לי מושג מה עושים מפה. לאן הולכים, מה התכניות הלאה ומה עושים. אני זוכר שבשבועות לפני הסוף השתגעתי עם תכניות, כל יומיים הייתה איזו תכנית-על חדשה, "אני רוצה ללמוד לצלם", "אני רוצה להקים להקה", "אני רוצה לטוס ללונדון", וברגע האמת נעמדתי במקום, מבולבל ושקט. קל נורא להיאבד אחרי שיוצאים מתהליך ארוך ומחייב כזה, וזה ממש מפחיד אותי, החופש הזה. זה מין פחד מהלא נודע, כי כל מה שקרה לי עד עכשיו הכרתי וידעתי איך להסתדר איתו, כי כמה קשה זה להיות בספריה, והתיכון בכלל היה בית זונות, ופתאום זהו. יש מין שקט כזה, יציבות, אפילו אושר. אז הכל מתחיל עכשיו, ברגעים האלה ממש, בשבועות האלו שלפניי. זה בערך הדבר שהכי רציתי אותו והכי פחדתי ממנו כל השנה הזו, ופתאום הוא הגיע בצעדי ענק, והנה אני בתוכו. ויש את כל החופש הזה שאין לו סוף ואת כל התכניות האלו שאשכרה מתגשמות ונהפכות למציאות בשר ודם, וזה ממש אבסורדי לגמרי, ואני לא באמת מעכל את זה. 

הכל נעשה עכשיו בצעדי תינוק, בהיסוס ובהתרגשות מטורפת, האמת. מה זה גיל 19, זה עדיין טינאייג'ר. לא חוויתי המון דברים והספר של החיים שלי עדיין רק במבוא שלו, וזה נפלא. זה נפלא על אמת, לא סתם. נשבע.