הביתה נפשי, למקום בו ארגיש מוגן, בין אם בין זרועותיה של אהובה או בין זרועותיי שלי. למקום בו אדע שאני יכול להיות עצמי לא משנה מה, ולא לפחד מזה. לא לפחד מהיפגעות פיזית ורגשית אלא לדעת ולהבין שאני במקום הנכון. סופסוף, אחרי סופות החרא והלבבות השבורים, במקום הנכון. תעזבו אותי מתעודות סיום שירות, כסף בכמויות של חודש שאני מרוויח תוך יומיים, אהבה זה לא הכל אבל זה הדבר היחידי שבאמת חסר לי כרגע, יותר ויותר מיום ליום.
רוב האנשים שמדברים איתי על זה כרגע אומרים לי "מה, אבל איך זה הגיוני? אתה בטח מזיין בכמויות עכשיו עם כל המעריצות האלה שלך, איך אתה לא מזיין ולא עושה עם זה כלום", וכאילו וואט דה פאק, זה לא כזה קל כמו שזה נראה. מה שרואים משם בהחלט לא חווים מכאן, ואנשים תמיד יראו דברים אחרת מאנשים אחרים שחווים אותו.
וסביבי, כמו בקומדיה הרומנטית הטרגית שהם חיי האהבה שלי, זוגות זוגות. כאילו עוד שנייה מבול ונוח מריץ את כולם לספינה. בכל מקום שבו אני מתבונן ובכל פינה שאליה אני פונה, זוגות מאוהבים ופאקינג משתלות ורדים בכל חור. הקיטשיות חוגגת בסוף הקיץ ובעיקר, משום מה, בשיא התקופה הבודדת שלי.
ולמרות זאת, אני לא מריץ את עצמי לתוך ביןהרגליים של אף אחת כרגע. לא מרשה לעצמי להישאב לתוך עוד קשר הרסני ומכאיב שייגמר רע. עדיף להיות זהיר וחכם מאשר פזיז וטיפש, אני אומר לעצמי, אבל הלב תמיד רוצה יותר. ככה זה, המוח הגיוני והלב, מה לעשות, לא. אחרי שנתיים של קשרים רחוקים מאושר ורחוקית פיזית, בהם נחבלתי במקומות אינטימיים יותר משאוכל לדמיין, פיזית ומטאפורית, נבגדתי, נעזבתי, עזבתי, שיקרתי, ובעיקר סבלתי, אני לא מרשה לעצמי את הזכות הזו, רק בהתבסס על הפחד הזה מההתרסקות שצפויה אחרי. אז כנראה שנועדתי להיות לבד בינתיים, אבל הלבד הזה מכאיב לי יותר ממה שאני מצפה בחודשים האחרונים, ומה שלא הורג את הגוף לא בהכרח הורג את הלב. רק מחספס אותו לקראת הנפילות הבאות בדרך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
