זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

ביום שהיא ניסתה להתאבד היה קר. כל כך קר שהכבישים התמלאו בקרח והחלונות בכל הבתים התמלאו באדים. אף אחד לא יצא מהבית חוץ ממנה, עטופה במעיל, השיער הכהה שלה נשפך על הבגדים ומסתיר חצי מהפנים. כבר הרבה זמן זה נמשך, חוסר האונים הזה. ההרגשה של הכמעט, תחושת האכזבה מעצמה. בלי לדעת בכלל שזו תקופה, ותקופה כמו כל תקופה עוברת בסופו של דבר. איפשהו בעולם יש עכשיו מישהו שעומד על קצה בניין, או עם חבל סביב הצוואר, או מרעיל לעצמו את המערכות עם כדורים. היא בחרה באופציה השלישית, הפחות כואבת, הפחות מפחידה. זה כמו טריפ, החוויה הזו. תחושת ריחוף עוטפת אותך ואת שם ולא באמת שם, כאילו את עטופה בשמיכה הכי כבדה בעולם ולא חושבת אפילו על להרים אותה, כי למי יש כוח. כי מה מחכה לך מחר, מלבד עוד יום בלעדיו. עוד משהו טוב שהיה לך בידיים והרסת אותו כי זו את, כדור הרס ריגשי, נכנסת בכל הכוח בכל דבר טוב שמעז להתקרב אלייך. היא הולכת ברחוב והכל נראה כמו הזיה מתוקה. השמש מטושטשת ונעימה, הרוח מרגישה כמו אלף מפיות שמלטפות אותה, העלים שנושרים מהעצים נראים כמו עלונים של אמא טבע. השמיכה מתהדקת עליה וההרגשה דומה לתחושה שעוטפים אותך בחוטי תיל, אחד אחרי השני, מכסים את כולה מלמעלה עד למטה. היא עוצמת עיניים ומרגישה את הנשימה שלה מתעתקת. היא עוצמת עיניים ומחכה לשקט שאחרי הגשם.