יום אחד המתים התעוררו. כל מי שמת אי פעם, מאדם וחווה ועד הנרקומן שמת ברגעים האלה ממש ממנת יתר מתחת לאיזה גשר. השמש להטה מעל בית הקברות, ואז פתאום נכבתה, נדלקה, ונכבתה ונדלקה שוב. מתוך מעמקי כדור הארץ נשמע קול הולך וגובר, כמו שאגה של קטר מתקרב ואינסופי. העולם סט מצירו וברחבי העולם, בחציו החשוך וחציו המואר, אגרופים ובעיטות ניפצו מצבות, ואנשים מכל המוצאים והגילאים התחילו לטפס למעלה, אל העולם החדש שהתחיל בלעדיהם. הם דורשים נקמה. הם מרגישים נשכחים מאחור והם רוצים להשתלט מחדש על מה שהיה שלהם ונגזל מהם על ידי הזמן שהתקדם בלעדיהם. תינוקות שהוטבעו באמבטיה על ידי האמהות שלהם, גנרלים שנבגדו על ידי החיילים שלהם, מפורסמים שמתו ממנת יתר ואנשים שנהרגו בתאונות דרכים. אי אפשר לעצור אותם. תשברו להם את העצמות והם ימשיכו ללכת. תפצעו אותם ברמה של לאבד את כל הדם בגוף והם ימשיכו לתפקד כאילו כלום לא קרה.
אדולף היטלר עמד המום מול מה שהיה הפיהררבונקר בברלין ועכשיו נהפך לסניף של מקדונלד'ס. הוא ראה את החזון שלו מתרסק לאפס מול עיניו. מולו פועל ניקיון כושי ניקה את המדרכה עם אוזניות. זה לא יכול לקרות. בעולם שלו זה דבר בלתי נסלח. הוא ניגש אליו בצעדים נמרצים והתחיל לצרוח עליו מכל הגרון ופתאום הרגיש את עצמו נישא על ידיו של המון. ההמון רצה את הדם שלו. הם התחילו לדקור אותו ולהשליך אותו מפינה לפינה, לא משאירים לו מקום להתחננות או להתנצלות, ולא הייתה כזו ממילא. אדולף היה אדם של ערכים. אמנם מעוותים, אבל בהחלט ערכים, שלהם הוא נאמן גם במה שבכל מצב אחר היה הסוף שלו. הוא איבד דם ושבר הרבה עצמות מגופו במהלך הלינץ' הזה, אבל כשהם הניחו לו סופסוף ועזבו אותו מושלך בפינה הוא הרגיש בסדר גמור. הוא הצליח לקום על רגליו השבורות ולשוטט בין הסמטאות עד שהוא יגיע לרייכסטאג, כמה זמן שזה ייקח לו. יש לו את כל הזמן שבעולם.
בהר קאסון בדמשק בשאר אסד יושב במשרד שלו ובוהה מודאג בהתקדמות הכוחות על המפה שלפניו. הוא לא מתכוון להיכנע אבל הכסף מאיראן בר לא מגיע והסנקציות הכלכליות הורגות את הסיכוי לשלוט על המדינה בעתיד. המורדים נוגסים לאט לאט בצבא שלו אבל יש לו עוד חצי שנה לפחות של מלחמה לפניו. הוא כבר התרגל לשעת שינה אחת בלילה ולסיוטים שבהם יש הרבה ילדים קטנים שצורחים מכאב ומפחד. הדברים האלו לא מזיזים לו, בשלב מסוים נהיים אדישים לזוועות. הוא שומע פיצוצים מסביב להר. זה כבר עניין שבשגרה, כל יום בערך יש חמישה כאלה. אבל משהו שונה בפיצוצים האלה. הם מתקרבים ומתקרבים ונהפכים לצעקות של ממש בחצר האחורית שלו. הוא מתקרב לחלון ורואה מולו נהר של עשרות אלפי אנשים שהוא רצח בהוראה ישירה, ממטירים על החלונות אבנים ומוטות ברזל וכל מה שהם מוצאים. הוא מנסה להתרחק אבל דלת של מכונית מנפצת את החלון שלו והוא נופל אחורה, מבוהל. הוא מנסה להתחבא מאחורי השולחן אבל סלע פוגע בראש שלו לפני שהוא בכלל מספיק להגיד משהו. סביבו ההר מיטלטל ורועד, כמו המדינה כולה.
מתוך מצבה בבית קברות בפנסילבניה, ארצות הברית, יוצא אחד שקוראים לו ריאן דאן, ויש לו את ההנגאובר הכי אכזרי בעולם. שנה וחצי של הנגאובר זה לא בקטנה בכלל, אבל הוא מצליח להתאפס על עצמו קצת ומחליט לחפש את הפלאפון שלו. הוא מתקשר לחברה שלו ושואל מה קרה ואם הוא יכול לחזור הביתה והאם יש לו מכונית צעצוע בתוך התחת, והוא מגלה שהוא הרג את עצמו וחבר שלו בתאונת דרכים בגלל שוט אחד יותר מדי, אז הוא מחליט להישאר נקי למשך חייו ולחזור לעשות את מה שהוא תמיד אהב לעשות, להוציא את עצמו אידיוט מול כל העולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
