שומר המגדלור הזקן התעורר משנתו בבת אחת. זה היה עוד לילה של חלומות על הים ועל אהבות נשכחות, ומשום מה, הפעם הוא לא התעורר שטוף זיעה. זה היה לילה לח ונעים של תחילת נובמבר. הים היה שקט ורגוע והגלים ליחכו את דפנות המזח. בשבועות האחרונים שומר המגדלור הבחין שהרוחות השתנו, ושהים הוא לא אותו ים. נדמה היה שבכל רגע עלולות הסירות הקטנות שמרחפות על פני המים להתהפך על יושביהן ושמתוך המים תתעורר סערה שלא הייתה דומה לה, אך אין שינוי. הוא ירד מהמיטה ופסע לאט לאט, ככל שרגליו המאובנות אפשרו לו, לכיוון דלת העץ החורקת שבכניסה אל בקתתו. הוא פתח אותה והציץ החוצה. מבעד לדלת החזיר מבט מלאך המוות.
הזקן כשל ברגליו אחורה, מחווה תנועות אילמות ומפוחדות לעבר המלאך עטוף הברדסים והעשן השחור, שהתקדם לאיטו לעבר המיטה. הוא התיישב עליה והחווה בידו, מזמין את הזקן לשבת לידו. הזקן נענה להזמנה והתיישב רועד מכף רגל ועד ראש. מלאך המוות סיפר לו סיפור על גלים. על איך שהם מנסים לשטוף את העולם שטוף הרוע והכאב שבו כולנו חיים, אבל מצליחים להגיע רק עד קו מסוים. הוא סיפר לו שהם הדבר הכי עקשן שיש, על איך שהם מגיעים כל פעם קצת רחוק יותר וכושלים מיד אחורנית, אוגרים כוח מחבריהם. הוא המשיך ואמר שבדידות, גם לבני האדם וגם לבעלי החיים, היא האויב המר ביותר, ושאנחנו, כמו הגלים, אף פעם לא לבד ותמיד יהיה מי שידחוף אותנו קדימה למקומות חדשים, מעבר לכל מה שאנחנו יכולים לדמיין. הוא סיפר לו על האנשים ובעלי החיים הרבים שהוא נתקל בהם בעבודתו. יום אחרי יום הם מפחדים ממנו, מגרשים אותו מבתיהם ומחייהם, ולא מבינים שאין הם יכולים לו ושבסופו של דבר כולם מצטרפים אליו. מלאך המוות אחז בידו של שומר המגדלור הזקן וליווה אותו החוצה. מעל פני המים ריחפו כל הנשמות שהתלוו למלאך המוות בלילה הזה, דוחפים את הגלים אל החוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
