היה לנו בשכונה זקן עם חנות פתוחה ודוכן של מצלמות ישנות, צמוד לחומה של המתנ"ס. אלה היו מצלמות מהסוג שמעלה עשן אחרי כל תמונה וכאלה שמסתובב בהן ציר תוך כדי הצילום, משהו ממש הזוי. היה לו נוהל שהוא סידר עם העירייה של לצלם את כל הילדים בשכונה, מהכי נמוך להכי גבוה, ואז אם אוהבים את זה זה הולך לתערוכה שיש פעם בשנה של תמונות של העיר, אז בין תמונה של זקנה מאכילה יונה וחתולים נוהמים נהמה קפואה לעבר הצלם יכולת לראות תמונה של עשרה ילדים מגיל גן חובה לכמעט צבא, עומדים ומחייכים חיוך מאולץ ורועדים מפחד תוך כדי. כל הזקנים מתו עליו, הוא מהדור שלהם, של כל אלה שחזרו מהשואה אבל הנפש נשארה שם, בין העצים המייללים של טרבלינקה, אז הגוף חי כי אין ברירה, כאן בארץ חמדת אבות.
כל ילד שהגיע לגיל חמש וחצי נלקח בכוח והושיבו אותו עוד יותר בכוח על שרפרף שהריח כמו וזלין מול הזקן הזה, שחייך לעברו חיוך של חצי אהבה חצי שנאה. "שב ותסתום, זה לפספורט", ההורים הנבוכים אמרו לילד, מתוך האמונה שאוטוטו הערבים מזנקים עלינו ואז נשלחים באוניות מאיפה שבאנו. חיוך גדולללל וקליק-קליק והילד קם כמעט בריצה מהשרפרף, ההורים משלמים כמה שקלים יותר משצריך בגלל הרחמים וממשיכים בחייהם. הזקן מתכופף ושולף את התמונה הלוהטת מתוך המצלמה, מנער אותה עד שהיא מתבהרת ובוהה בה. החיוך תמים והעיניים בורקות ביופי ובעדינות שלעולם לא תהיה לו. המבט מצפה לעולם הגדול שעוד לפני הילד הזה. לבתים שהוא יעזוב, המזוודות שהוא יארוז, הנשים שהוא יעשה איתן אהבה כדי לדכא את הבדידות ולטפח את השלווה, הילדים שהוא יצפה בהם מהצד והטעויות שהם יעשו, והידיעה שאחרי הלילה תמיד יש בוקר חדש, גם אם האפלה נראית כהה מתמיד.
הלילה מגיע והעיניים מתוך התמונות שהוא צילם לאורך השנים רודפות את הזקן בכל מקום אליו הוא מתבונן בביתו הקטן בקצה השכונה. הוא תמיד הקפיד לתת למצולמים עותק אחד ואת העותק השני לשמור לעצמו, כדי לא לשכוח עיניים ברגעים הכי יפים שלהן, לפני שהאפלה של החיים מקהה אותן. הוא מגשש בחושך אחרי מצית, ומתחיל לשרוף את העיניים. אחת אחרי השניה התמונות נהפכות לאנדרטה של ילדות שקפאה בזמן, למשהו שהיה ולא ישוב. הזקן עוצם את העיניים ומרגיש את החום הגדול שמסביבו, ושר לעצמו שיר ערש שאמא שלו נהגה לשיר לו, נותן ליופי של הילדות לכסות הכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
