הגעתי לשפל בחיפוש שלי אחרי העבודה המושלמת, והתחלתי לעבוד בארומה. העבודה קשה, מייגעת, מתישה את הנשמה, אבל נהדרת. אני באמת נהנה מכל רגע, גם מהרגעים הקשים של העומס והלחץ והלקוחות העצבניים, ובעיקר מהלקוחות שמוחמאים מזה שמלצר פשוט ועלק נחות מתעניין באיך הייתה הארוחה ואם משהו הפריע להם כי אפשר לתקן הכל. אני באמת מעדיף לחזור הביתה כולי הרוג מעייפות ומסריח מאוכל שנשפך עליי ועם רגליים וגב כואב מאשר לשבת בבית כל היום ולרחם על עצמי ולשאול את עצמי לאן אני הולך הלאה מכאן. קל להגיד וקשה לעשות, אבל איכשהו התעוררתי על עצמי ואני עושה עושה עושה. כאילו שהתעוררתי בוקר אחד ופתאום אני כבר לא ילד קטן אלא בנאדם בוגר בהתהוות, שמחליט החלטות בוגרות וסבבה לו עם זה ומתנהג בצורה אחרת לגמרי וסבבה לו עם זה, אז אין רע בתקופה הזו, בכלל.
חשוב לי לעשות מכמה סיבות. כדי שהדאגה הקטנה הזו בכל פעם שאני מוציא כסף מהכספומט תיעלם, כדי שאני אוכל לשלם כמה שארצה ביציאות עם חברים בשישי בערב, כדי שאוכל לנסוע לת"א או לכל מקום אחר (אהמ-מודיעין-אהמ) בראש שקט ואפילו אוכל לבזבז קצת כי אני יכול, כי 25 דיסקים זו התחלה יפה לאוסף אבל לא מספיקה, ובעיקר חשוב לי שאני אדע מה זה באמת לקרוע את הצורה בעבודה, ולא אתבטל בבית כמו איזה טינאייג'ר מסכן שמרחם על עצמו. ואין לי סיבה לרחם על עצמי בתכלס, החיים שלי ממש אחלה. יש לי אחלה בית וחברים מדהימים וסדר יום, ואין לי סיבה להתבאס על שטויות. אפשר אפילו להגיד שאני מאושר ושאני מקווה שזה ימשיך ככה לפחות עד שאתפכח.
אני יודע מה אני רוצה, אני יודע מה הכיוון, יאללה בלגאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
