זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

שלוש בבוקר, ואני מחתים כרטיס, המכונה פולטת את הפתק הקטן. שעת כניסה: 18:15. שעת סיום: 3:25. בשעות האחרונות כל האנשים שהתחילו איתי את המשמרת הלכו הביתה, ובגלל דברים שגדולים ממני נשארתי שעתיים אחרי כולם. זה מבאס את הצורה, זה קשה, אבל זה קורה. קרו ויקרו דברים יותר מבאסים מזה. קשה לי להישאב בבת אחת מרביצה בבית מול יוטיוב וספרים ומוזיקה לעסק שוואלק, מצריך ממני הרבה יותר ממה שציפיתי. פתאום אני מסתכל סביבי ורואה שיש עשרות אנשים שצריכים שירות ממני. צריך לפנות את הכוסות ואת הצלחות האלה בשיא המהירות ולא לשבור כלום, לפנות לאנשים בצורה הכי נחמדה ושירותית שאפשר. לא אכפת להם שאתה כבר חמש שעות בלי הפסקה, שרק את זה אתה עושה, שהזרועות והרגליים והמוח שלך כבר מזמן לא במצב שפוי, שאתה אחראי על מלא דברים בבת אחת. הם באים לשם כדי להסתלבט. להירגע אחרי יום ארוך, לשבת ולדבר עם הבנאדם מולם, אז האופציה היחידה שיש לי זה להתמודד. וכן, זו קריעת צורה, תחת, איך שתקראו לזה. זה לא כיף, זה לא קל, ובטח שלא מתגמל. ואם אני מצטער? ממש לא. אני לא מצטער על כלום כי אם אני לא אטעה, איך אדע מה לעשות? אני שמח על העבודה הזו, גם אם זה לא הכי טוב שיכול להיות ולקרות. 

בשלב מסוים בשישי בצהריים המדיח מתחיל להעלות עשן באמצע הפעולה. זה גם משהו שקורה. לא תמיד האדם מנצח על הטכנולוגיה. להיפך, לרוב, כמו כל דבר בחיים, היא באה לו בהפוכה ונהרסת ברגעים שהוא הכי צריך אותה. אז מה אפשר לעשות? לקרוא לטכנאי ולנהל מבצע כמעט צבאי של לארגן כמה שיותר סכו"ם ללקוחות, כי מה לעשות שהסניף הזה הוא אחד הסניפים היחידים שפעילים 24 שעות במדינה, לא כולל בימי כיפור, ואם אין מדיח אז צריך לעשות את הכל ביד. אז ככה נוצר מצב שאני אחראי על לשטוף ולנקות וגם לפנות את הכלים של הלקוחות. כל שאר האנשים שאחראים על הפינוי או הלכו הביתה או עושים את הניקוי, אז כל העומס נופל עליי. אין מקום להתבכיינות, ל"מזמן הייתי צריך ללכת הביתה, מה אני עושה פה עדיין?", להתנהגות של ילדה כוסית בת 12. סומכים עליי, וכל האחריות נופלת עליי. מלחיץ? אפשר להגיד. צפוי? ממש לא. אז מה אני עושה? מתמודד, נכנס למצב של מכונה, רץ עם ארגזי הכלים והסכו"ם במסלול של מטבח-מסעדה, שוטף כמה שיותר כלים בין ערימה לערימה, מפנה ארגזים מפוצצים בצלחות וכוסות ומזלגות וסכינים מעורבבים הכל ביחד, וחוזר חלילה. הגוף בוער והראש פועם, פתאום מתחיל מבול וכל האנשים שיושבים במרפסת העישון עוזבים הכל ובורחים, אז יש עוד זירה שאני צריך לרוץ אליה ולטפל בשיא המהירות, כי הגשם עלול להרוס רכוש של המסעדה והרוח שבאה עם הגשם מעיפה את הצלחות והכוסות על הרצפה, אז אני יורד על הברכיים, אוסף את השברים ונחתך מחלקם בדרך, אבל לא עוצר לרגע. 

כשאני יוצא מהמסעדה אחרי חצי שעה, כשהעומס נרגע, פתאום אודיוסלייב מנגנים מהפלאפון שלי. שיחה נכנסת מאבא שלי, בנאדם קשה רגשית, די ההיפך ממני בכל העסק הזה. הוא שואל מה קורה, אז אני מספר לו שרק עכשיו יצאתי, וקצת קרעתי את התחת אבל הכל מצוין. הוא אומר "יופי, אז רק שתדע שאני מאוד גאה בך על זה שאתה הולך ועושה ומשקיע ונותן את הנשמה שם." ולכמה שניות זה היה שווה את זה, והרגשתי מין תחושה ממלאת כזו של גאווה עצמית.

ואז הכאבים של אחרי משמרת הגיעו, אז המטרה של החפירה הזו היא למצוא מישהי שתעשה לי מסז', בבקשה? מישהי?