זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

הם עומדים שם, בתוך הקהל העצום הזה, ומרגישים שהם היחידים בעולם. לכודים בבועת השתיקה שלהם, המבטים כועסים והלשונות מוכנות להצליף עלבונות והאשמות עד שייגמר האוויר או שתיגמר האהבה, הם מוכנים לצאת למלחמה הזו על הכל או כלום. על ההתכרבלות של אחרי הפיוס או השינה האלכסונית של הבדידות. וסביבם, העולם כמנהגו נוהג. שנה באה ושנה הולכת, אנשים עומדים עם עיניים נוצצות וקסמים בין כפות הידיים האחוזות בהתרגשות, מוכנים לספור לאחור. לזרוק את הפח הגדול והירוק הזה של הטעויות לתוך המכולה שגורסת וטוחנת בקולי קולות, ולצעוד הלאה לקראת הטעויות הבאות. "עוד 30 שניות!", נשמע קול נלהב מאזור הבר וכולם מתחילים לחפש כמו בכיסאות מוזיקליים את הפרטנר שלהם לעניין הזה שפותח שנה חדשה. היא לוחשת לו "תודה" בקול כמעט אילם, מנשקת אותו קלות על השפתיים, ומצטרפת לחיפושים הבודדים.

*

הוא מבין שהוא הסתבך כשהם התחילו להקיף אותו, לא משאירים לו מקום לנשימה ולמחשבה על איך הוא יוצא מזה בכלל. מתחתיו כביש ראשי ומעליו שמיים של סוף שנה ומולו ארבעה אנשים שמתכננים לעשות לו מפגש קרוב מהמתוכנן עם מלאך המוות. נושפים עשן סיגריות מבחיל ומחשבות מזוהמות, והדקות חולפות. מתחתיהם הכביש מתרוקן לאט לאט כשאנשים מגיעים לביתם בסופו של יום עבודה, הרעש דועך ונהפך לרגעי וקלוש כך שהרעש היחידי שנשאר יציב ועומד זה הרעש של הנשימות ודפיקות הלב המואצות שלו. רוח קרה מתחילה מסביבם, והיא רק מתחזקת. היא כל כך מתחזקת שהם מתרחקים ממנו בלי ברירה, כי היא פשוט מעיפה אותם מהרגליים שלהם. בקצה הגשר עומד מלאך המוות שהחליט להצטרף לנשיפות. מבעד לעלים המתפזרים ולעמודי התאורה המתנדנדים הם מסכימים ביניהם שיום אחד המותקף יחזיר לו טובה. 

*

"טוב, טוב, אני רוצה שתהיו בשקט שנייה, אם אפשר", אלוהים הזדקף בכיסא הפלסטיק שלו (הוא בחור שמעדיף לשמור על צניעות, וגם היו כמה קיצוצים בתקציב לאחרונה), "כידוע לכם, אני נותן פרס למישהו שהצטיין במיוחד בכל שנה, ובאמת, לכולכם מגיע סבב של מחיאות כפיים וכל הכבוד על המאמצים לשמור על הכדור הכחול הזה שפוי, אתם יודעים כמעט כמוני כמה זה קשה..." סבב מחיאות כפיים נשמע בקהל, שהנהן וחייך. בתאילנד הים התרומם והתחיל להציף את ערי החוף, במצרים הפירמידות שקעו קצת באדמה המדברית.  מישהו מאחורה צעק שלא משלמים להם מספיק. "אבל, יש מישהו אחד ספציפי שבאמת השקיע את הנשמה בתפקיד שלו, וזה אברהם, מעיר השמש שלנו!" מחיאות כפיים חזקות יותר מהסבב הקודם נשמעו הפעם, שריקות התלוו אליהן. אברהם קם במבוכה ולחץ את ידו של אלוהים, שחיבק אותו חיבוק אבהי וצחק מתחת לזקנו הלבן והגדול. "אתה בטח מעוניין לדעת מה הפרס שלך, לא ככה?" "כולנו! כולנו! לא ממש! למה לא היה פה כיבוד?" הקהל הגיב, ואברהם משך בכתפיו בביישנות וענה שלא יתנגד. "ובכן, בשנה הקרובה אתה תהיה בן אדם כמו אלו שלמטה! פרס מושלם, נכון?" אלוהים חייך אליו בציפייה, ואברהם התבונן מבעד לעננים במבט מבוהל, בולע את הרוק שבגרונו, מהנהן באיטיות ותוהה למה תמיד דופקים אותו במקום הזה. 

יש את האמירה הזו של "רק מי שנושם אבק דרכים ינשום אוויר פסגות", נתקלתי בה, לשם שינוי לא בסטטוס של מישהו מהפייסבוק, אלא בבלוג של מישהו שאני מכיר ומעריך בעיקר מרחוק, לפחות לבינתיים ומאוד לצערי. כבר עבר חודש וחצי מאז שהתקבלתי לעבודה הזו, והיא קשה, שוחקת, ומלמדת ומעשירה אותי מכל עבודה אחרת שהייתה לי. אני באמת מוצא את עצמי יוצא עמוס בחוויות מכל משמרת, ומחכה לאחת שאחריה. אין דרך קלה להתכונן לחיים האלו, ואני לומד בכל משמרת מחדש את הדרך הקשה, שמחשלת אותי ושוחטת אותי בו זמנית. ניפגש למעלה.