היא יורדת ממני ונשכבת לידי מתנשפת, בוהה בי עם העיניים שהייתי יכול להישבע בשלב מסוים שראיתי דרכן את הים התיכון. אני עוטף אותה בחיבוק של יד אחת וחושב על המצב המוזר הזה שהגעתי אליו, דווקא איתה. אחרי התקופה הארוכה הזו שבה חשבתי שאיתה זה לא יקרה הדבר הבא שאני זוכר זה את המבט הזה שמדי פעם זוחל אליי מתת המודע. ההרמוניה המושלמת הזו של זוג שכל מי שרואה מהצד אומר לעצמו "בואנ'ה, הם זוג מושלם", עם בדיחות פרטיות ומבטים נסתרים וכל הדברים הקטנים והגדולים האלה שהופכים קשר למוצלח. עד שהזכוכית של האשליה מתנפצת ואני מוצא את עצמי מתכופף מעל השולחן ומתחיל למחוק שורה אחרי שורה של הסיפור שלנו. הפגישה הראשונה בבוקר, הנשיקה הראשונה אחר הצהריים, הפעם הראשונה לפנות בוקר, השורות נמחקות אחת אחרי השנייה ואיתן הזכרון מתנקה. אני מסתכל על המחק הזה שקיבלתי, לא נראה שבכלל השתמשתי בו, כאילו הוצאתי אותו עכשיו מהניילונים. אני כל כך רוצה לנסות לשכוח את הדברים הדפוקים שעברתי לפעמים. את כל הרגעים האלה שאנשים לא הבינו אותי, אני לא הבנתי אותם, את כל החרא שעברתי. לא קרה לי כלום טוב מזה שהדברים האלה קרו, אז חיפשתי לזה פתרון. פשוט לא יכולתי לחיות עם הזכרונות האלה שמציפים אותי לפני שאני נרדם בלילה וצצים מחדש כשאני קם בבוקר. אני לא צריך אותם, הם רק מעיקים עליי בנוכחות הבלתי נסבלת שלהם, כמו זבוב מרחף בחדר, או דודה עם יותר מדי שאלות.
הבוקר מגיע ואיתו, איך לא, הזכרונות המוכרים. נשף הסיום המביך שלי, הפעם ההיא שהחלקתי כשרצתי לאוטובוס מול חצי שכבה, כשאמרתי לה שאני אוהב אותה והיא ענתה ב"גם אני, אבל", כל הזכרונות האלה ועוד הרבה אחרים מנופפים לי לשלום מקצה המיטה, אומרים משהו על מזג האוויר הסוער ומחייכים אליי עם השיניים הירוקות ונוטפות הארס שלהם והעיניים רושפות הרוע. הם מבטיחים לי שהם יישארו לתמיד, לא משנה מה יקרה. "אני אתה, תתמודד עם זה", אומר לי היום ההוא בכיתה ו' כשהמורה לאמנות צעקה עליי שאני חרא צייר מול כל הכיתה, "לא תוכל לעשות לגבי זה כלום", מסכימה איתו הפעם ההיא שבה עקצה אותי צרעה באמצע דייט. התעוררתי מהחלום הזה, איך לא, בבהלה ובהרגשה מבאסת של חוסר מזל. לקחתי את המחק והתחלתי למחוק את כל מה שראיתי. את התיק של הבית ספר, את המכתב שהיא כתבה לי, את המעיל שהוכתם בקטשופ בפעם הראשונה שראיתי אותו, שורה אחרי שורה של "מועדון קרב" שקניתי ביום שראיתי אותה כפרס לעצמי. לאט לאט העולם הקטן שלי נהפך לפחות ופחות מלא בפרטים ועשיר ליותר עני וחסר בפרטים. בסוף ישבתי על הרצפה הלבנה שלי ובהיתי בעולם הלבן שלי, והתחלתי למחוק את עצמי, מקצות הציפורניים הכסוסות ועד הכתפיים השריריות של אימוני האופניים והקראטה, מכפות הרגליים ועד הראש הבלונדיני, עד שלא נשאר מה למחוק ונשארתי ריק ובפעם הראשונה בחיי שקט מבפנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
