זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

"אתה לא באמת חייב להאמין בי, אתה יודע", הוא זורק הערה כשנכנסתי איתו לכיתה באוניברסיטה. "זה עניין כזה של הכל בראש, אני מניח", הוא מוסיף ומגרד בזקן במבוכה. זה היום הכי מלחיץ בשנה הזו, שנה שבה בעיקר קרעתי את התחת ובניתי את עצמי מהצלחות המשומשות אל המטבחים ואל הקופות של גן העדן הכאוטי הקטן שמצאתי לעצמי, עשר דקות הליכה מהבית. חסכתי טיפים, משכורות שבוזבזו על מוזיקה ואלכוהול וגם קצת על העתיד, אחרת לא הייתי שם, יחד עם האלוהים שלי בכיתה הזו, ביום הזה של תחילת אוקטובר. יחד עם התיק גב שקיבלתי מהמזכירה שעשתה לי עיניים (למרות שיש מצב סביר שהיא בכלל הייתה עיוורת) קיבלתי על חשבון האוניברסיטה בחור מזוקן בגובה שלי, שידע להדליק אש עם האצבעות ולהגיד את הדבר הנכון ברגע הנכון, דבר שעד עכשיו, מה לעשות, לא הכי הצליח לי.

 וכך בעצם התחיל המסע הכי מתוסבך ומופלא של החיים שלי.