הכוכבים של פברואר כיסו את השמיים וקצת מהאדמה בלילה הזה. הספסל התכסה בקרה של לפני עלות השחר כשהעולם חלם את חלומות הלילה האחרונים והסיגריות האחרונות שבקופסה החלו להיגמר אחת אחרי השנייה. מבטו חזר ועלה אל החלון שבקומה השנייה. כפי שעשה בלילות האחרונים, האור עדיין הבהב מבעד לזכוכית שמבודדת ביניהם וסימל בעיניו, או לפחות כך דמיונו תעתע בו, צלליות וגופים שזזו הלוך ושוב כמו במחול מטורף של בדידות. חלפו עננים רבים מעל העיר מאז שהוא החל לחכות לה. השמש זרחה ושקעה והעולם הגדול נע במסלולו הטבעי בעת שעולמו הקטן נבלם ונעצר בבת אחת, כאילו הושם עליו מחסום שעליו כתוב "תעצור פה ותחכה". סיבות לכך איין. קצרה היריעה מכדי להתחיל לתאר כמה מטופש, חסר עניין ופשוט מגוחך המצב הזה היה, אבל שם הוא ישב, בוהה באורות האלו כאילו שמדובר בדבר היחידי שבעולם שבאמת קיים ולא טשטוש הזייתי ובאמת משמעותי ולא שטוח, דל מתוכן. היא הייתה בשבילו הזריחה של הבוקר והליכתה סימנה בשבילו את שקיעת היום. הוא היה מוכן לתת את כל כולו למענה. להשיל שכבה אחר שכבה מעורו, להטיל מסכה אחר מסכה מאופיו ולהסיר פלחים פלחים מנשמתו, הכל בשביל אושרה, בין אם זמני ובין אם נצחי. בשבילה הוא היה חותר מבעד לכל הנהרות ומטפס על פסגות כל הר וגבעה, צולל למעמקי כל ים וחוצה מבעד לכל פסגות ענן, רץ לאורך כל מסלול וזוחל אל מסתורי כל מערה.
אז הוא יושב שם ומחכה. מחכה שהאור שבחלון ייכבה והיא תצא לקראתו. מחכה שהשחר יעלה ויחד איתו הוא יעלה מדרגה אחר מדרגה אל הקומה השנייה היישר אל זרועותיה המושטות, שתיקח אותו כמו שהוא, לטוב ולרע. שתהיה שם ויחד הם יבנו משהו, לא מוגדר אך מהמם בתסבוכו. הוא בוהה עם צווארו מורם לעבר הקומה השנייה ולפתע, כשהציפורים מתחילות להתעורר אט אט, האור נכבה והמחסום שהונח לפניו מורד. יד מונחת על כתפו. הוא מסתובב ורואה את ההתחלה החדשה שלו מושיטה לו יד. הוא קם מהספסל והסיט את מבטו לעבר החלון בפעם האחרונה, אולי מתוך הרגל ואולי מתוך סקרנות. האור נדלק ונכבה מיד. הוא הסתובב חזרה, נשם עמוק, והתחיל ללכת. הוא לא יכל לנחש מה מחכה לו מעבר לפינה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
