הם התאספו בשורה אחת מול הכדור הכחול הגדול. לכל אורך חייהם סיפרו להם הכל על המקום הגלוי והנסתר הזה. על היופי החיצוני והכיעור הפנימי שבו, על כמה שזה קל להגיע וקשה לצאת הלאה. העיניים שלהם נצצו מעצם האפשרות ונדמה היה שבסוף כל הרצאה שכזו הם היו מוכנים להשליך את חייהם הקטנים ולצלול אל תוך העולם הנחבא הזה שבהושט אצבע אפשר לגעת בו אך לא לחדור אל מעמקיו. האיש הכי קטן בחבורה נהג לשבת עם ברכיים מקופלות כלפי הגוף ולבהות בכדור הזה, ולפנטז על הרפתקה. לא היה מדובר במשהו שהוא לא יכל לעשות אם והוא היה רוצה, אבל במצבים מסוימים הוא פשוט קפא במקום, כאילו מדובר בצפירת יום הזכרון. הוא לא יכל לזוז, לא משנה כמה שהוא רצה, הוא פשוט לא היה מסוגל. הפחד טיפס במעלה גופו והשתלט על מחשבותיו ורצונותיו, ואיבן אותו במהירות מסחררת. הוא בלע את רוקו ורוחות הסתיו האטמוספרי נישבו מסביבו ונשאו איתן אבק כוכבים ואנדרטאות קטנות של מושבות מהעבר וממקומות רחוקים וקרובים כאחד, וגופו הקטן כמעט ונסחף איתן. הוא עצם את עיניו ונתן לרוח לנשוף ולאבק לשאת אותו הרחק מעל ההרים והבקעות של חייו ומעבר לכל גבול שהוא הכיר. הכדור הכחול הלך והתקרב מבעד לאישוניו הסגורים ואצבעו הורמה מבתוך היסח הדעת. הוא השתיק את גופו ומחשבותיו, ונהפך כולו לשתיקה אחת גדולה. הוא צלל במורד העננים ואל תוך הכחול הגדול, ונתן למים להציף אותו ולמלא את נפשו הצמאה להרפתקה בתחושת חיות שלא הרגיש מעולם. הכל נהפך לאמיתי. הרוח של הלילה, הקור של המים ושריריו שניסו להתרגל למצב המוזר הזה שנחת עליו.הוא צלל למצולות הים ופגש בדגים גדולים וזרמים קטנים מאחורי עיניים עצומות לחלוטין. כשפקח אותן ראה לפניו שמיכה רחבה ואינסופית של כוכבים, ובתוכה הבזק קטן וחד פעמי מכוכב קטן ורחוק, שמזכיר לו שאין כמו הבית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
