הרוח מכסה את הדרך באבק מתחלף ועננים קטנים וגדולים. אני בוהה בבקעה הזורחת שבצד הדרך החדשה הזו. במקום מסוים זו לא באמת דרך חדשה. אמנם האנשים והבניינים ואפילו הריח שונה, אבל זה מרגיש מוכר בכל פעם מחדש, ואני מוצא את עצמי מתרגל להלם הראשוני הזה בפעם הראשונה שאני רואה את הקהל שואג בהתלהבות לעברי, לרגע שבו אני עף באוויר דרך החישוק וכשאני מנסה לשכנע את הנמר לעשות בפעם המיליון ואחת את הטריק הזה של הסיבוב במקום. אני רגיל לזה, ועושה את זה ממש מזמן, מלפחות כשהייתי בן חמש או משהו כזה, השעה מאוחרת עכשיו ואני לא בנאדם שזוכר בקלות, אז נשאיר את זה ככה. זה מה שאני יודע לעשות. מישהו בעולם עכשיו יודע לנהוג על אוטובוס, אחר לכתוב סיפורים ועוד אחד בכלל לוקח דבש מכוורות. אני מאמין שלכל בנאדם יש גורל, מין משהו שבגללו הוא נמצא בעולם הזה, והוא מגיע אליו במוקדם או במאוחר, ואני שמח שהגעתי אליו ממש מוקדם. זה לא הכי קל, אני לא רואה את המשפחה שלי המון, אבל כל מי שנודד איתי מעיר לעיר נהפך איכשהו למשפחה השנייה שלי. אני צוחק ובוכה איתם, נרדם ומתעורר איתם, ואוכל ומוציא את זה החוצה איתם, אבל בפרטיות כי ביחד זה באמת מוזר.
היינו בעיר מזויפת לפני כמה שבועות. כולם ישבו ביציעים ובהו בי בכמעט שעמום, כאילו מתאפקים להביע דעה, לקום מהכיסא, למחוא כפיים. הרגשתי שהם מחזיקים את עצמם מהוצאה של כל רגש מהעולם הפנימי אל העולם החיצון, ושאני מופיע בעיקר בשביל עצמי. במקום מסוים זה נראה כאילו שהם עושים לי דווקא, בכוונה כזה, במין "סבבה, יש לך קטע - בוא נראה אותך עושה אותו", כמו במין נשף מסכות מעוות כזה. הם שם אבל לא באמת הם, אלא מין מסכה שהם הלבישו על עצמם בבוקר וחיו איתה בשלום לאורך כל היום עד ההופעה. כשסיימתי את המופע וקדתי נשמעו מחיאות כפיים מנומסות לכמה רגעים ואז הן התאדו, כמו משב רוח פתאומי שהשתלט על החדר, זרע הרס ובלבול, ונדד משם לעולמות אחרים. כל השאר לא הבינו מה אני רוצה. הם טענו שלכל עיר יש את הקהל שלה ואת הקסם המיוחד שלה, אבל האירוע הזה כאילו העיר אותי, העיף לי מין סטירה דמיונית שאומרת "בוקר טוב, כוכב על. לא תמיד כולם יאהבו את הקטע שלך, אז אתה צריך להשתפר. להיות הכי טוב בעולם. לנשום, לחיות, לחלום מצוינות בכל דבר שאתה עושה", אז אחרי ההופעה ההיא ואחרי שכולם הלכו לישון התרחקתי קצת מהציוד ומהמעונות והקפצתי כדורי טניס בוערים מיד ליד. הידיים שלי התכסו בכוויות והשיער שלי התמלא בריח של עשן ועור שרוף, אבל לא הפסקתי לנסות עד שהשתלטתי על שלושה, ארבעה, אפילו חמישה כדורים בוערים בו זמנית.
וככה, כל יום וכל לילה וכל רגע פנוי נהפך למרדף אמיתי. להשיג את ההישג הזה, לנצח את המלחמה הקטנה הזו. כל מופע שלי נהפך למין מחול של אדם מטורף, מקפיץ חרבות באוויר ובולע אותם כאילו זה לחם עם חמאה. אנשים נבהלו, גם כאלה שעובדים איתי וגם קהל. חלק אפילו קמו והלכו, טענו שאני יותר מדי מכדי להתמודד איתו. נהפכתי למין מכונה ריקה מרגש שמוקדשת רק למצוינות. לא היה לי אכפת מהכאב ומהבלבול ומהפציעות הרבות שכבר כיסו את כל הגוף שלי, אלא רק מהרגע הקטן הזה בזמן שבו אני נוחת מהרמפה, נעמד מול הקהל בעיניים עצומות וזורועות פתוחות, ונותן למחיאות הכפיים הסוערות לשטוף את הכל ולתת משמעות לכל זה. כשפקחתי את העיניים והרגשתי את גל האהבה הזה מתעצם ומתעצם וכמעט בולע את כולי נבהלתי והחלטתי לברוח, כי לא מגיע לי כל הטוב הזה. אני רק נער פעלולים צעיר שלא יודע כלום על החיים האלה ועל העסק המסובך והממגנט הזה, הם לא יודעים מה טוב בשבילי אם אני לא יודע את זה. התחלתי לברוח מהאולם הזה, מהעולם הזה, והתעוררתי בעולם הזה, בדרך לעוד הופעה שבה אני אתהפך באוויר לפחות פעמיים, אנחת נחיתה מושלמת על המזרן, אבל ההבדל הוא שהפעם לא יהיה שם אף אחד לעודד אותי ולטפוח לי על השכם ולסמל לי שבעצם זה שווה את הכל. רק אני והמצוינות שלי, עומדת בשורה הראשונה ומאיימת לבלוע את כל היקום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
