זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

הוא מארגן את התיק על הגב ומתכונן לריצה לכיוון האוטובוס. הוא עושה את זה כבר שנה וחצי, ויש לפניו עוד שנה וחצי של הריצה הזו, אל הארץ המובטחת. עם הזמן היא השתכללה. הוא למד לנשום יותר נכון ואפילו להגיע ראשון לאוטובוס, משהו שבתיכון הוא יכל רק לחלום עליו. יש מחוץ לחלונות האוטובוס שמש של חורף וצהוב של מדבר והכביש עוד ארוך אבל לפעמים הוא חושב שהוא רק עוצם עיניים והוא כבר שומע את הדלתות נפתחות בתחנה הסופית. זה יום חמישי, סוף פברואר, קצת לפני אחת בצהריים. עוד יום חמישי שגרתי, עוד עיר שגרתית, עוד מדים שגרתיים ועוד שגרה שגרתית בצורה מכאיבה. הוא עובר בדיקה בכניסה לתחנת רכבת שגרתית ומתיישב בקרון שגרתי ליד חלון שגרתי. עייפות כללית של עוד שבוע שעבר חולפת בקרון, ופתאום השמש קצת יותר בהירה וחמה, והאוויר טיפה שונה. קרן שמש בהירה במדי זית מטפסת במדרגות ונכנסת לקרון החצי ריק ומתיישבת דווקא מולו. הוא מרים את המבט מהפלאפון ובוהה בה מתארגנת. פתאום היא מרימה מבט בחזרה ושואלת "תגיד, יש לך מושג מה השעה?", והוא בודק ועונה ש12:51. "אז הרכבת יוצאת עוד שלוש דקות, נכון?", והוא מהנהן. "אוקיי, יופי. עכשיו איך אני מעבירה זמן עד חיפה?"

-

גשם שוטף את העיר ואת החלונות של הבית. היא מסתכלת עליו אורז, כמעט מתחרה ברעש של הטיפות שרוקדות על החלון. ופנימה נכנסות החולצות ואיפה התחתונים ואני לא אוהב את זה שאת מחביאה לי את הבושם. והיא לא אוהבת את זה שהוא הולך, בגשם הזה ובכלל, כנראה לתמיד. אבל היא לא אומרת כלום כי קשה לה עם מה שהיא מרגישה בזמן האחרון, כאילו שהיא צריכה להתחיל מחדש. הוא מעייף אותה, היא לא יכולה להכחיש את זה, אבל הכל מעייף אותה. לקום בבוקר ולחפש עבודה והמירוץ הזה של לא לאכזב, להצליח, ולהצליח לחיות. היא לא מסוגלת להסתכל הצידה ולא לראות איך הוא עוזב אותה שוב, באיטיות כזו שהיא חושבת שהוא קצת נהנה מזה. היא מסתכלת מהחלון. ים של מסכות וקליפות תלויות מחבלי הכביסה ברחוב הזה, שנדמה לה שלא אכפת לו מזה שהזמן בשעון שלה עוצר בתשע דקות לאחת בצהריים. זמן לארוחת צהריים, היא חושבת, לא מעזה להוציא מילה מהפה, למרות שמה לעזאזל כבר ההבדל, הכל כבר הרוס ממילא. אז היא חושבת ופולטת בקול שקט "פירה?". הוא מסתכל עליה, חצי לא מאמין חצי משועשע. השתיקה ביניהם כל כך חדה ששניהם נחתכים ממנה בלי לשים לב. המסכה שלה נופלת מחבל הכביסה ופוגעת במדרכה למטה ב"פלאק!" מהדהד. הוא עונה לה בקור רוח "אולי את צריכה להרים את זה", ויוצא מהחדר.

-

אני עומדת צמודה לקיר באמצע הצהריים והסכינים האלו מכוונות לעברי, כמעט מלטפות לי את החולצה. אני לא יכולה להגיד כלום, ולא יכולה לזוז. זה המצב הכי נוראי שהייתי תקועה בו מכשהוא החליט לכתוב עליי עוד סיפור. אבל לא, הטבע קורא לו, אז הוא קם, עוזב את המקלדת והולך לשירותים כשאני תקועה ככה. לגיטימי לגמרי, אני לא מפחדת בכלל. רק מכוונות לעברי סכינים לוהטות וחמות, שמסתכלות עליי עם העיניים שלהן במבטים של "חכי חכי מה אנחנו נעשה לך כשהוא יחזור", ואני מדמיינת איך אני נהפכת למנה הכי מוצלחת של מקדונלדס, ואני בכלל צמחונית. אירוני, אה? אין, תנו לו רעיון לסיפור, הוא יהפוך את זה למשהו ציני ושנון בשבילכם, אבל מה בשבילי? איפה הצדק הפואטי בלהפוך מישהי צמחונית למנה במקדונלד'ס, אני לא מבי- טוב, די. הוא אהב אותי, את זה אני יודעת. הוא כתב עליי המון, וזה סימן אצלו. הוא לא יפגע בי, לא באמת. רק בסיפורים, כשהוא ייזכר בי בהתקף שכרות ויכתוב משהו ארוך ומוטרף מעצבים ואז יתעורר בבוקר וימחק את זה וישחרר אותי לחופשי. אתם יודעים איזה תיק זה לעזוב הכל ולהיכנס לעולם המטורף שהוא ממציא? הוא גם לא חושב מראש על הסיפורים, את הכל הוא מאלתר. רגע אחד אני איתו מתחת לחופה ורגע אחרי אני פינגווין שיורה לייזר מהעיניים. זה משהו שממש הפריע לי בו, ועדיין. אני קורבן של הנסיבות. של הפסקאות, אם תרצו. הנה הוא חוזר, רגע. נו, בוא נראה אותך, גאונוש! שוב פעם מוחק את זה?! באמאשך?! באמאשך? באמאשך באמאש באמא באמ בא ב