זה שבוע מוזר שעבר לי כאילו מצמצתי והופ מראשון בבוקר לשבת לפנות בוקר, והתחושה היא שדילגתי מנפילה די רצינית במצב הרוח לתחושת עליונות מוזרה שלא חשתי המון זמן. כמובן שההגעה למומלצים סייעה לתחושה הזו, וגם העבודה החדשה שאני מתחיל לעבוד בה החל מהשבוע הבא, ולמעשה מדובר במכלול שגורם לי לקום כל בוקר בשעות מוקדמות ולהיות יעיל וחי, בניגוד לשבועות האחרונים שהסתכמו ברביצה במיטה וצפייה בסרטונים ביוטיוב, השבוע הזה התחיל טוב ונגמר עוד יותר טוב. לאורך השנה האחרונה יצא לי להכיר המון אנשים. את חלקם הכרתי בשנים קודמות ורק פתאום הם נהיו חק עצום מחיי, וחלקם הכרתי והקשר דעך במהרה לצלילי הבאסה הכללית של כשלון חברתי. על חלקם נדלקתי קשות וחלקם לא הזיזו לי כלום, כאילו הגיחו וחלפו להם עם הרוח של מחוגי הזמן, אבל לאחרונה, ולמען הדיוק, מאז יום ראשון, יש משהו אחר באוויר.
מצאתי את עצמי יושב מול המחשב לפני שעה ושומע את השיר שפה למעלה (כמו בכל היום הזה, בעצם. הוא מדבק) ופתאום הטלפון התריע על הודעה ממנה, והלב שלי קצת זינק במקום. הכרנו דרך פה, ואני מאוד מנסה להיות מתון ויציב, בידיעה מוחלטת שייתכן והפגישה הזו שמתוכננת לראשון בבוקר עלולה להיגמר בכשלון צורב ומכאיב, עוד אחד לסדרה של השנה האחרונה, ושייתכן שהיא תוביל לתחילתו של קשר ארוך טווח, הראשון בחיי הקצרים. לגבי התכנון של מה נעשה שם באמת שאין לי מושג, כתייר שמקטין ראש הפקדתי את אחריות התכנון על כתפיה הנפלאות, אבל אני יודע בודאות שלמען האמת זה לא משנה לי. מבחינתי היא יכולה לקחת אותי לבית הקברות שמכסה את ההר בכניסה לעיר התמוהה הזו ועדיין אהנה מכל רגע, כי זה איתה, או למשחק של הקבוצה העירונית ואוהדיה הגזענים ועדיין אהנה אבל פחות כי אני אשכנזי שלא אוהב כדורגל, אבל בכל זאת יהיה שורש של הנאה.
זה תהליך של נטיעת שורשים עם הסתכלות זהירה קדימה, אליה ואלינו. ומשום מה בניגוד לעבר אני לא מפחד כל כך. אולי זה רצף הלבבות שמפציץ את הוואטסאפ של שנינו, העובדה שסיפרנו אחד על השני לאנשים חיצוניים וקרובים, או תחושת בטן שוואלה, הפעם ניצחתי את המשחק. אני לא יודע מה יהיה אבל בא לי שהשבת הזו תטוס בקצב מהיר ואמצא את עצמי עומד מולה, מרגיש את הלב מטייל לגרון ומאחורי העיניים, פועם בקצב אחר שכבר הרבה זמן לא הרגשתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
