זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

היה לנו חלון בבית שדרכו יכולנו להגיע לאן שרצינו. הכוונה היא שאם הייתי חולם על להיות ביקום שבו המאכל הלאומי של כל המדינות היה פיצה עם תוספת תירס, הייתי יכול לדלג מעבר לחלון הזה והייתי מגיע ליקום הטעים והעסיסי הזה, בלי כל הבלגאן של להוציא דרכון לפני ואפילו בלי לחפש דרקון שייקח אותי לשם. זה היה מין סוד של כל בני המשפחה, פשוט כי כל אורח שהגיע, ואיך לא, ניסה להגיע ליקום שהוא רצה להגיע אליו, סיים עם עצם שבורה בגלל הנפילה מקומה שנייה. כזה החלון הזה היה, נאמן לבני משפחתו. הקטע הבעייתי היה שאם אתה לא מספיק להגיע אל החלון בחזרה בזמן, אתה נתקע באיפה שזה יהיה שהגעת אליו, והדרך הביתה תיפתח מחדש בזמן אחר, לא מוגדר.

לילה אחד כשהגעתי מהירח אחרי טיול האבנים הקבוע שלי הרגשתי תוך כדי הדילוג חזרה דרך החלון יד שנדבקת אליי. ניסיתי להשתחרר ממנה, להסביר שזה לא משחק ושהכל יכול להיהרס מאוד בקלות אם מנפצים את הרצף הזה בין זמןחלל, אבל שומדבר לא הזיז לה, וככה היא נדבקה איתי עד היקום שלנו. כשהגענו הגוף שהיא שייכת לו אמר "רגע, אני חייב להשתין", והלך לכיוון אקראי. "כיוון שני, כיוון שנ- לא, השני, תסתכל לאן אני מצביע, כן, כמעט.. עכשיו תדליק את הא- לא, זה הבוילר, יופי", הסברתי לו. כשהוא יצא הוא התיישב מולי והכתים את הספה עם אבק דרך שהוא הביא איתו. "אני אישכוכב, מה נשמע?" הוא מחייך לעברי, ואני מנסה לעכל את מה שקרה עכשיו. היו מקרים שחשבתי שהכל יתפקשש תוך כדי התהליך, אבל לא קרה באמת שהתפקשש, אז ישבתי מולו ושתקתי, כי לא באמת ידעתי מה להגיד ואיך להתנהל במצב כזה. אז כרגיל, בחרתי לשתוק ולתת למציאות להשתנות ולהתעצב סביב השתיקה שלי, למרות שבתכל'ס, זה לא היה ככה, ולקח לי הרבה יותר מדי זמן להבין שהמצב לא משתנה בהתאם לאי עשייה, אלא רק אם עושים. זו הייתה מין התעוררות רגעית שבסופה היה לי ברור מה אני צריך לעשות. אישכוכב בהה בי ומצמץ בבלבול, ואז אמרתי לו שאנחנו ננסה למצוא את הדרך לבית שלו ואנחנו נמצא בסוף, לא משנה כמה זמן זה ייקח.

קפצנו דרך החלון הלוחזור, ובלי הפסקה. הגענו ליקום של הפיצה וליקום של המבורגר ואל יקום שבו כל הזמן יורד גשם ויקום אחר שבו השמש לא שוקעת אף פעם, ואפילו ליקום שיש בו שלום, אבל בין כלבים לחתולים, כי בחייכם, בין ישראל לפלסטינים זה מוגזם מדי אפילו בשביל הסיפור הזה. החלון היה אכזרי באופן אירוני, והביא אותנו לארבעה ירחים שונים עד שהביא אותנו לירח שאליו היינו צריכים להגיע, כשהגענו השמש כבר הטילה את הצל שלה על כדור הארץ, ואישכוכב נשכב עייף מהמסע על האדמה המאובקת. החלון עמד להיסגר, לראשונה לאורך המסע המוזר הזה, וקמתי מהישיבה המזרחית שלי במטרה ללכת. אישכוכב תפס אותי מהר והתחיל לצייר בית על החול שעל הירח. בהיתי באצבעותיו הסגולות יוצרות מציאות חדשה בשבילי, עם דלת, חלון קטן ורקפת בודדה בגינה, והרגשתי הכי בבית שהרגשתי זה המון המון זמן.