זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

אחרי שהיא אומרת את זה המילים מרחפות בינינו, מחכות שמישהו יצוד אותן עם הרשת שלו, יוצרות קו רקיע חדש בשמיים של העיר הגדולה. אין לי מושג מה להגיד, מה אני מבין בזה בכלל? אהבה זו מילה קטנה, כולה ארבע אותיות, אבל דבר גדול. אני יודע שאני אוהב כמה דברים בעולם הזה, כמו את המשפחה שלי, הכלבה שלי, ומוזיקה, ואוכל, וכתיבה. ואותה, שרק לפני פחות מחודש הייתה עוד פרצוף זר ברחוב, והנה עכשיו היא אוהבת אותי, איך אני יכול לאהוב? זו רק ההתחלה, ומחשבות מתפוצצות בראש שלי והלב שלי תיכף מזנק מהחולצה ושוכב בינינו, על המדרכה מכוסת הפרסומות של בתי הזונות ונערות הליווי. אותי. היא בטח מדמיינת. אני לא מאמין שאפשר לאהוב בנאדם בשלב כל-כך מוקדם, אבל אני יודע שכיף לי איתה, ושהיא עושה לי טוב ושהיא משהו שרק עוד זמן, זה יכול להיות חודש, שבוע, אפילו שנה לצורך העניין, אני אבין כמה הוא חשוב וכמה שהוא, במובנים מסוימים, מציל אותי מהתקופה הזו, המסובכת והדביקה, שהזמן מרגיש בה כאילו הוא לא ממהר לשום מקום, והכל עומד במקום. אז אני מחבק אותה, כי מה אני כבר יכול להבין בארבע האותיות האלו, ובוהה בכלום, ואומר עוד יותר כלום. השתיקה שלי מנצחת את המציאות שמסביבנו ומוחקת את המדרכה המגעילה שאנחנו עומדים עליה, את הבניינים עמוסי המרפסות והמחלות שמקיפים אותנו, ומשאירים אותנו לבד בעולם, במין בועה של שנינו. אני מחבק אותה ותוהה האם זה מה שסיפרו לי עליו כ"אהבת אמת", א-לה יאיר לפיד וג'ל, או סתם זוגות קיטשיים שנתקלתי בהם לאורך השנים. האם זה, בעצם, מה שיש לאהבה להציע לי, והאם הדלת הקטנה הזו נפתחת ברגעים האלה ממש ותחשוף בפניי עולם שהייתי קרוב להכיר כל השנים ואיכשהו זה התפספס, והאם זה סוף טוב, או לפחות התחלה שלו?

הוא שוכב שם, בפנימית ג', עם חוטים לאורך גופו ומכשירים מצפצפים מסביבו, וזה מזכיר לי את המערכון הזה של מונטי פייטון, ואני מחייך לעצמי. קארמה זה דבר מוזר ומסתורי, זה הלקח העיקרי בימים האחרונים. צריך להיזהר במה שאתה מאחל לאחרים Because you just might get it בעצמך. ובכל זאת, ציניות הצדה, זה לא הכי קל, המצב הזה. עם כמה שאנחנו מתבדחים על זה ועם כמה שזה נורא קל לכולנו, לי אישית זה בעיקר מוזר, לראות אותו ככה ולהבין שאין שינוי במצב שלו, אבל כשיהיה אז הכל ישתנה, ואני לא יודע עד כמה אני מוכן לזה, אם בכלל אני צריך להיות מוכן. מוות זה משהו שקורה, והדעיכה של סבא שלי בחודשים האחרונים הייתה ברורה. הרעידות בידיים תמיד היו, כמו גם הטירוף והאלימות, אבל בפעמים שנפגשתי איתו היה לי נדמה שהוא מקבל את הזיקנה לחיבוק חזק. השיער כבר לא נצבע כמו בעבר, והמוטיבציה לקום בבוקר לא קיימת. כאילו שהבנאדם מוציא מהארון שמיכה שכתוב עליה "זיקנה" ונרדם לאט לאט בתוכה. לפני יומיים הוא נרדם במיטה שלו ולא התעורר מאז. ההגדרה הרפואית זה שבץ מוחי, ותרדמת זה המצב שלו כרגע. נאמר לנו שכל יום שאין שינוי משמעותי זה יום רע, אבל אני לא יודע לגבי ההגדרה הזו. היה לו רע בשנים האחרונות, אז אולי סוף זה בעצם משהו טוב בשבילו ובשביל כולנו. לא יודע, הימים האחרונים מרגישים כמו איזה טריפ הזוי ומשעשע, ואני לא בדיוק יודע איך אני מרגיש לגבי הפצצה הזו שנחתה לנו במרכז החיים, אבל הסוף יהיה טוב. הסוף תמיד טוב.