זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

"כן, שום בעיה, אשמור על השקט, את יודעת, חלק מהתפקיד שלי כמלאך המוות והכל. חייםםםם!! יש לי פה חיים??? וואו, זה אירוני נורא", מלאך המוות מפר את הבטחתו הרגעית ומעיר את כל המחלקה תוך כדי. גופות מתעוררות, שקיות שתן מתפוצצות על הרצפה, צרחות של בהלה. באמצע החדר הוא מוצא את חיים, לא דבר בעייתי במיוחד בהתחשב בכך שזה הבחור הכי חולה בחדר, שוכב על המיטה המצפצפת עם ריאות מצפצפות, נאבקות לאוויר כמו דג מחוץ למים. "או, הנה אתה, בוקר טוב," המלאך מאיר פנים, מנפנף במגל הבוער בחדר החשוך כבדרך אגב, שאר החולים בוהים בו מהופנטים. "יש לי חדשות טובות וחדשות רעות, מה אתה בוחר?" וחיים לא מגיב. זה לא שהוא סנוב, הוא לא ממש יכול להגיב כרגע עם מסכה מודבקת לפרצוף וגוף שעסוק במלחמה של הרגע האחרון. מלאך המוות מחכה במבוכה דקה, שתי דקות. החלון בקצה החדר שמשקיף לכיוון הגינה מתחיל להיסדק מרוב קור נשימותיו של המלאך וגופו של חיים. "אוקיי, אתה לא מגיב, אז החדשות הרעות הן זה שזה הזמן ללכת", מכשירים מצפצפים בהיסטריה בתגובה, "והחדשות הטובות הן שזה טיול נחמד בסך הכל, באמת, יש שם פרחים וכל מיני. אה, אני רואה שאתה אלרגי. טוב. אממ, בוא." וחיים, או לפחות רוחו, מצייתת. 

חיים פוגש בדרך חברים קדושים שמקלחים אותו, מספרים אותו ומאפרים אותו. הם לא מסבירים לו למה אבל הוא זורם עם זה, בשלב הזה לא באמת משנה מה הלאה, זה או למעלה או למטה והוא מודע לזה. בחדר ההמתנה יש מלאכית צעירה שמתקתקת עם אצבעות מקושטות על המחשב ונרקומן עם זרועות מחוררות ומוח מפוצץ שיושב לידו ומחטט באף. "חיים?" המזכירה עוצרת לרגע ממחול האצבעות, וחיים מרים את ראשו מ"פנאי פלוס" של שבוע שעבר, בדיוק ברגע המותח שבו הם רומזים שרן דנקר הומו, "היי, אתה יכול להיכנס" בתוספת חיוך בוהק, וחיים נכנס לחדר אחרי שתי דפיקות קצרות בדלת. 

מעבר לקצה שולחן עץ האלון מורגן פרימן מתרומם מכיסא העור. חיים מרים גבה, ומורגן עונה ב"אה, כן, לפני כמה שנים שיחקתי את אלוהים בכמה סרטים די גרועים, ונורא אהבו את זה פה למעלה, אז זה מין ג'וב צדדי כזה. בוא, שב, תרגיש בבית. אתה רוצה קפה?" כוס קפה מופיעה מול חיים. "תה? תה ירוק? שוקו? שוקו עם מרשמלו? שוקו עם ליקר?" הכוסות נערמות מול חיים, שמשיב בנענוע ראש קצר לכל הצעה. "בחייך, חיים, קח משהו, נשארו לי רק מים ומגיע לך יותר. טוב, איך שתרצה. אז מה הביא אותך לפה היום, ידידי?" 

"אירוע מוחי", חיים עונה בקול צרוד. 

"כן, אני רואה שהוא היה מאוד מסיבי. אתה יודע שאתמול המשפחה שלך ביקרה אותך? בבוקר ככה, אזור 9:00."

"כן, אבל מה יכולתי לעשות." 

"כלום, לצער שנינו" מורגן עונה. שתיקה מביכה. חיים לוגם מהמים ומורגן בוהה בו במבט ריק, ומחליט לגשת ישר לעניין. "טוב, אז בוא נראה את התיק שלך, מקובל? יופי! הממ, גיל 90, נשוי בשנית, קבלן שפרש, משפחה זה לא משהו חזק אצלך אני מבין, מקובל.. כן, אני רואה פה שמדובר בהתדרדרות מכאיבה לקראת, ובכן, הסיטואציה הזו. אז יש לנו דיל עכשיו, אתה איתי?"

"כולי אוזן." חיים עונה בקצרה. 

"חצי שנה בגן עדן, חצי שנה בגיהנום עם תנאים מקלים. אתה יודע, בלי קלשונות בוערים ודאבסטפ גרוע בפול ווליום, ומצד שני בגן עדן תוקצב לך חצי שעה ביום לדבר עם מי שתרצה. אוקיי, הנה הטפסים, ויש לך משהו שאתה רוצה לכתוב? נמצא דרך להעביר את זה למטה, אני מתכוון." 

חיים מכחכח בגרון במבוכה. "לא, לא ממש, למען האמת" 

"איך שתרצה, ידידי היקר. אני חושב שסיימנו פה, אני מקווה שאתקל בך רק בשמחות, כמו שאומרים אצלכם. אתה תמות על גן עדן. כן, הבדיחות שלי ברגעים האלה לא משהו." וחיים צוחק. 

כשהלילה מגיע חיים מוצא פינה שקטה בקצה ענן ומסתכל על העולם שלו שנגמר לו ככה פתאום. על הנכדים שמפוזרים מחדרים קטנים בצפון ישראל לדרום אמריקה התוססת, לילדיו המרוחקים ולחבריו העשירים, ומתמקד בדירה אחת בצפון ישראל, שם אשתו מתארגנת לשינה של לילה ראשון של התחלה חדשה ובוהה בתמונה שלהם שתלויה בסלון, ותוהה מה שלומו שם למעלה. 

-

סבא שלי נפטר אתמול בלילה, ותהיתי הרבה ביני לבין עצמי איך לכתוב את הפוסט הזה. יכולתי לכתוב פוסט ארוך ועצוב ומתיש נפשית על איך שהסיטואציה אתמול בבוקר, שבה מנהל המחלקה שבה הוא היה נכנס ואמר שהשעות שלו ספורות, העיפה לי את הפצצה של החיים ועל איך שאני נכנס מתחת לשמיכה בשעות האחרונות ובוכה את העיניים שלי החוצה, אבל אין צורך בזה, גם כי זה לא ממש נכון. לא בא לי על עצב, בכי, כל החרא הזה. אז כתבתי את הפוסט הציני הזה, ופרגנתי למורגן פרימן בג'וב חדש, אז אין רע בזה לדעתי. תשמרו על קשר עם סבא וסבתא שלכם, גם אם לפעמים אין לכם כוח לזה. אי אפשר לדעת מתי הם יפגשו חברים קדושים, וצריך לעשות להם את סוף הדרך מלאה באהבה ובכבוד, עד כמה שאפשר, ועד כמה שהם נותנים לכם. 

מר בחור