אני בוהה בעיניה העצומות ובחזה שלה עולה ויורד בשלווה. אנחנו שוכבים ככה עטופים בחיבוק מחויך ושליו במיטה שלי, והאוטובוס, קו 3, מגיע לתחנה שקרובה לבית שלי. אני שומע את הכרוז מודיע על התחנה ועל היעד, ועוצם את העיניים שלי ותוהה איך אפשר להגיע לכזו תנודה קיצונית במצב הרוח תוך שעות ספורות. היא מתעוררת לפתע ובוהה בי חושב על כל השבוע ההזוי הזה, עליה ועל כל הדברים שהשתנו פתאום, אחרי שהוא נפטר. היא לא מנסה לתחקר אותי ואני אוהב את זה, אני מקווה שהיא יודעת שבבוא הזמן אספר לה הכל, או לפחות, הרבה יותר ממה שאני מספר עכשיו, בשלב הזה של הקשר המוזר שמתפתח בינינו.
אני לא יודע המון על אהבה, רומנטיקה, כל הדברים האלה. אם הייתי יודע אז כנראה לא הייתי כותב את הפוסט הזה עכשיו. אני לא יודע איך להיות הכי טוב בשבילה או הכי טוב בכלל, מה להביא לה לציון פרק הזמן שאנחנו ביחד, איך להתלבש ומה לעשות כדי לגרום לה לחייך, אז אני יורה חצים באפלה בתקווה שאקלע איכשהו. אני רק יודע דבר אחד, אם אני רוצה לחזור מהחופשה המשפחתית באירופה בעוד יותר מדי זמן ולדעת שאני יכול להתקשר להודיע לחברה שלי שהגעתי בשלום ושהאוכל בטיסה היה לא מספק ושנתקעתי ליד אברך עם אלרגיות לכל אורך הטיסה, אז כנראה שיש פה משהו טוב, אחר לגמרי ממה שהיה פעם. אבל שוב, מה אני מבין בכל העסק הזה? כרגע מה שבא לי זה לשכב איתה במיטה שלי, להקשיב לנשימות שלה ולתת לזמן לזלוג בין הנשימות שלה, ולא לחשוב על כלום. לשם שינוי, לזרום. ומה שיקרה יקרה.
ובנימה אחרת, זה הסרטון הכי טוב שתראו בסופשבוע הזה. בכלל, אני מאוד אוהב את העבודה שלו. מעבר לזה שהוא בנאדם נחמד הוא התחיל ליצור בגילי והוא הגיע לרמה כזו פסיכית (ולארץ נהדרת) וטובה, אז הסרטון הזה נותן לי המון מוטיבציה ליצור ולהמשיך ולהתפתח. אולי אני מתחיל להיות טוב במה שאני עושה עכשיו, אבל יש לי המון מה להתפתח, ולהתקדם, ואסור לי לשכוח את זה. בשום מצב לא מתכוון, אבל זו תזכורת חזקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
