זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

כש"יזכור" מתחלף ב"תנפנף" ו"אל מלא רחמים" ב"דוד תביא פחמים", כולם שוכחים את מה שהייתה רק אתמול סיבה לכעס ולריב ואיכשהו נהיים קרובים יותר מבשאר השבועות. כשאתה פוגש מישהי מהממת על החוף בקופנגן ופתאום אתה קולט, מהקצה השני של העולם, שבבית זוכרים ובוכים. ללכת עם החברים בבוקר לבית קברות ובערב להיפתח מצחוק בפעם המיליון מ"מבצע סבתא". לזכור שש מיליון, לזכור את החיילים, לזכור את קורבנות הפיגועים, לזכור את החבר מהתיכון שנהרג בלבנון. שלוש צפירות, חמש דקות בסך הכל, 7,500,000 איש אישה וילד עוצרים את חייהם ועומדים כמו חיילים בדום מצדיע ושקט. לפידים ומצעד החיים, בכי בין שורות המצבות, עצרות ביד ושם וברחבת הכותל, ומשואות נדלקות בהר הרצל וזיקוקים מאירים את השמיים בזוהר שרוף של חג. בין שכול לשמחה, ל"שריפה אחים שריפה" ו"הראינו לבני זונות האלה מעזה", לרכבות לאושוויץ ושיירות הממנגלים לכנרת. בין חברים שרק לפני שנתיים ישבו מאחוריי בכיתה ועכשיו הם שועטים קדימה מול המון פלסטיני "שוחר שלום". 

בין נצחון וכשלון, 

בין שואה לתקומה, 

השבוע הכי מוזר ומעורר גאווה בשבילי בחיים במדינה הזו, דווקא בגלל השילוב המכאיב הזה, ויחד עם כל זה, השבוע שהכי קשה לי בשנה. אני מעורבב לגמרי מעכשיו, לא יודע מה להרגיש, לא יודע מה לחשוב, אז אני עומד דום ושותק, ונותן למחשבות ולזכרונות להתערבל בראש.