זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

היא מתעוררת מהשינה בצורה אנושית להפליא. אותה מתיחה מוכרת של זרועות קדימה, אותן עיניים שמתרגלות, כמו אחרי מסע ארוך ועיוור, לאור הבוקר המסנוור. היא קמה מהמיטה, מכינה קפה שניים סוכר לי, ואחד סוכר לה, ומוסיפה עוגיה מהקופסה, כדי שיהיה מתוק בפה. אני שומע את הצעדים שלה מתקרבים ואת הזרת שלה נדפקת בקיר, ואת הקללה שבאה מיד אחרי זה, על אוטומט. אנחנו מתעוררים ומדברים על שטויות. הרבה דברים שנערמו במהלך הלילה כמו ברך בתוך הבטן או אגודל בתוך הצוואר נאמרים והתנצלויות קטנות באות אחריהן, ואנחנו מבינים אחד את השני, כי אנחנו אנושיים, וזה בסדר להתנהג ולטעות ככה. 

הבוקר הרגוע הזה קרה בדיוק ארבעה חודשים אחרי היום שבו נהפכתי לבאמת אנושי. היום הזה התחיל, כמו כל יום בחיים הקודמים שלי, מוקדם. היה לי תפקיד מאוד מאוד מוגדר, ועם זה, מאוד חשוב. הלכנו, כל הצוות, בסמטה שקטה בבוקר שקט עוד יותר. במקום מסוים זה הזכיר לי את האמבטיה הזו שעשו לי כשהייתי ילד קטן. הכל היה שקט, רגוע, ואז אמא שלי נכנסה ואמרה שהגיע הזמן לישון אז היא הכניסה את כף היד לתוך המים ושלפה את הפקק. בהיתי במים שהגיעו לי עד הסנטר לפני רגע מגיעים לי לחזה, לבטן, ואז לקצה הרגל. חיכינו לאמא הזו, שתכניס את היד לתוך המים ותתחיל את הסערה במים השקטים של הבוקר שלנו. בכל נסיבות אחרות המקום שבו היינו היה מאוד יפה, באמת. עיר שפרוסה כמו שמיכה מחליפת צבעים, אפור לבן ביום וכתום זוהר בלילה, בין שתי גבעות ירוקות, אבל זה לא היה הסיפור שלנו. ידענו לאן אנחנו נכנסים, ידענו מה המטרה וידענו עוד יותר מה המחיר. המפקד הזכיר לנו כל הזמן להישאר אנושיים. ילד בוכה, להרגיע אותו ולהמשיך. אזרח נפצע, לטפל בו בזריזות ולהמשיך. הוא הסביר שבמלחמה קל נורא לשכוח שאתה בנאדם, לפני הכל. המשפט הכי מפורסם שלו היה ש"בבוקר כולם משתינים, גם בן לאדן, גם הילד שנמצא בבית ספר שליד הבית שלו". 

הערב הגיע והגשם איתו, שוטף מהעיר את כל המתח שליווה אותה לאורך כל היום. היה ברור שיקרה משהו, אבל לא ידענו עד כמה. הגענו ליעד שלנו, התכוננו לפריצה, ופתאום שמענו בכי מכיוון אחד החלונות שבגובה הרחוב. זה היה בכי של אחרי התאפקות עצומה, כזו ששומרים אותה שנים בבטן. סנוורתי עם הפנס שלי לכיוון החדר וראיתי אותה שם, עומדת מעל מי שנראה כמו בעלה. היא היטלטלה בבכי הזה, התמסרה כולה אליו, כאילו כל החיים שלה היא חיכתה לרגע הזה שבו ייגמר הגשם היא תוכל להתחיל לבכות. אני לא יודע מה גרם לי לגשת לשם, אבל מצאתי את עצמי נשאב דרך החלון ואליה. כל העולם כולו השתתק ורק הבכי שלה ליווה אותי, לא הצרחות של המפקד שאחזור מיד אחרת הכל מתבטל, לא הגשם שרק התחזק והתחזק, ולא הצעדים של הנעליים הצבאיות שלי, מצמצמות פערים בינינו. 

הושטתי לה יד ואחזתי בזרועה והיא קפאה לרגע, כאילו התנערה מהטראנס הזה שנשאבה אליו. הצבעתי במבט רגוע לעבר החלון והיא טיפסה ראשונה, והצמידה מיד את היד לפה, הסתכלה עליי במבט המוום, כאילו אומרת לי בשתיקה מוסכמת "אני לא הייתי קשורה לזה, אני רק הייתי פה, שקועה בעולם שלי". בלי להגיד מילה התחלנו להסתיר את הקורבנות של הקרב המיותר הזה, ןדיווחתי בקול שקט שרק אני נשארתי ושיחלצו אותי ואת השאר משם. כשהמסוק הגיע היא פתאום נצמדה אליי לחיבוק שאמר הרבה מעבר לתודה, והחזרתי לה חיבוק זהה. עמדנו שם כמו שני עמודי בטון עם לבבות פועמים בים של לבבות דוממים, ונאספתי אל המסוק ואל החיים הישנים-חדשים שלי, בוהה בעיר הזוהרת ומתקרב לקראת הבוקר הזה עם שניים סוכר, אגודל בצוואר ובוהה בין קרני השמש בקסם האנושי שיושב לי על המיטה, מדברת על התכניות שלה לערב בהתלהבות כמעט חייתית, ואז מתעטשת שלוש פעמיים ברצף מההתרגשות, ומתנצלת ומאשימה באנושיות את אלרגיות האביב, ומשתפת שהיא מדממת מהאף מאתמול בערב. כמובן, באנושיות. אין דרך אחרת, גם אם מתעטשים.