זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

היא מתכהה מול עיניה. היא חוזרת מהשגרה שלה בסוף של יום והיא רואה איך היא שקעה עוד קצת בתוך אגם השחור הקטן שלה, והיא מנסה הכל כדי לעודד אותה. משמיעה לה שירים שרק היא שומעת, נותנת לה לאכול דברים שרק היא אוכלת, מספרת לה סודות שרק היא יודעת, ולבסוף מתיישבת על הכיסא ומשקיפה אליה מבעד לענן המרחיק שביניהן. כשמגיע הלילה ואיתו זמן המקלחת היומית היא מתבוננת על המים ששוטפים מגופה את הסבון, הזיעה, האנרגיות הרעות, אבל איכשהו השחור הזה נשאר עליה כמו חותם. מכתים את עלי הכותרת האדומים והבשרניים, מלכלך את הגבעול המתוח והזקוף בגאווה בגוונים חדשים של בושה וכשלון, מאיר את הלילה הזה בגוונים חדשים של אור ומחשיך אותו בגוונים של חושך. 

"תראי", היא אומרת לה בקול רועד, "תראי איך אני בגללך, נתתי לך הכל... איך את מעזה בכלל אני לא מבינה, אני פשוט לא מבינה", והשושנה קומלת בתוך עצמה, מסתתרת מהמילים החדות כמו סכין, מתמלאת בעצב אשמתי, חדש, כואב יותר. היא לא יכולה להילחם בזה, לא משנה כמה היא תנסה. לא תצליח להתנער מזה, להשתחרר מזה, להתחיל מחדש. היא תרגיש כמו תקליט שבור, קלישאה שתולה בתוך עציץ ורוד. אין לה ברירה אלא להתרגל לשחור הזה שעוטף אותה וחוסם לה את האוויר, מונע ממנה את האפשרות להתקדם, לפרוח, לתת לאהבתה היחידה סיבה להשוויץ בה, לנופף בה מהחלון ולצעוק לכל העולם שזו השושנה שלי, זו תמיד תהיה השושנה שלי וכל השאר לא שוות כלום לעומתה. השושנה מבינה ויודעת שהיא תעשה הכל בשבילה, ולמרות הכל הופתעה כאשר ראתה במקלחת היומית שכף ידה של אהבתה השחירה ככה פתאום. כששאלה אותה מה קרה ענתה שלא שמה לב לזה עד עכשיו, ושכנראה צבע ממשהו שנגעה בו, וככה זה נשאר. ובינתיים השחור טיפס לאט לאט אל הזרוע, ואל הכתף, והיום שבו היא הגיעה אל הבית מהשגרה שלה שחורה מכף רגל ועד ראש, בדומה לחברתה עטופת השחור מהשורש עד קצה עלי הכותרת. השושנה פרצה בצעקות מבוהלות. היא האשימה את עצמה בזה, הרי אהבתה קילחה אותה בכל ערב ובטח שהיא נדבקה בזה ממנה, ומה היא תעשה, ומה המשמעות מבחינה בריאותית, ומה זה אומר לגביהן, וככה זה נמשך עד שאהבתה עטפה אותה בזרועותיה והן יצאו מהבית לטיול של התנגשות בין אור יום לחושך.