זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

לצאת מהרכבת של 8:00 ביום ראשון זה אתגר רציני. תדמיינו לעצמכם אפקט של פקק שמשתחרר מבקבוק שהיה סגור במשך הרבה זמן. הרכבת האחרונה הזו שיצאתי ממנה הייתה לפני חודשיים וחצי בערך, פלוס מינוס כמה ימים. חמוש באוזניות ובפוזת ה"מוקדם מדי אז שקט באמאשכם", נפלטתי לתוך לב המפרץ, נושם לרווחה ובוהה מהמדרגות הנעות בקהל העצום שמחכה לעלות עליה. קפה. אני צריך קפה. אין לי כסף לקפה, נשמע מוזיקה רועשת. צריך להוציא כסף, נוציא ונתקדם. 

היום חולף ועובר לו, ואני צועד ליד חומות העיר העתיקה של ירושלים, ולא לבדי, לשם שינוי. הכרתי אותה שבוע לפני הערב הקר הזה של אמצע מרץ. עברו כמה שעות של היכרות ושיחת סקייפ ארוכה אחת שאחריה, איך לומר בעדינות, נכבשתי. היה בה, ועדיין יש בה, משהו שונה מכל השאר - היא שפויה. צעדנו שם ודיברנו, אני לא זוכר על מה, מביך להודות. עבר הרבה זמן מאז והרבה מאוד דברים השתנו מהרגע הזה, שאיכשהו בתוך כל הטירוף של החודשים האחרונים נשאר חזק ופועם בלב שלי. איפשהו באמצע הירידה היא פתאום אומרת לי "אני אוהבת או-", ועוצרת את עצמה. רגע, מה? מה הלך פה? כבר? אפילו בלי נשיקת פרידה? בלי סוד אחד משמעותי באמת שנחלק רק בינינו? אפילו בלי הבטחה ממשית להמשך? 

נעצרתי במקום בלי יכולת להגיב. התבוננתי לעברה, מנסה לעכל את מה שהיה הרגע. שנינו שותקים. העיניים שלה מתמלאות בדמעות והלב שלי באהבה רגעית ונורא חזקה. נורא מפחיד להגיד דבר כזה, בטח על ההתחלה, והמבט שלה מסגיר את הפחד וההלם מעצמה. "אני מצטערת, א-א-אני.. לא יודעת" והדמעות מתחילות לזלוג לאורך פניה היפות, ואני נבהל ומצמיד אותה אליי לחיבוק מרגיע, מרגיש את הדמעות מכתימות לי את החולצה, ואת הנשימות המבולגנות שלה מתפזרות לי על הכתף. "זה בסדר, די, זה בסדר. אני לא נלחץ, אני לא אלך, הכל בסדר", והיא מרימה את הראש, לחיים נגועות בשבילים של דמעות ושואלת "מבטיח?" בקול קטן. אני עונה לה שכן, אני מבטיח, ומנשק לה את המצח, כי היא נמוכה ממני. 

אני לא בנאדם ששלם עם הבטחות שלו בדרך כלל, 

אבל בהסתכלות אחורה לרגע הזה ליד מגדל דוד, ההבטחה הזו הייתה ההתחלה של התקופה הכי מאושרת שחוויתי אי-פעם, אז לפעמים זה טוב להבטיח, ובמקרה הזה זה היה, ועדיין, הדבר הכי טוב בעולם.