זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

מעיין מחכה בתור לאוטובוס. את התיק היא שמה בעזרתו של חייל דתי בתא המטען, ועכשיו נשארו האוזניות שמבצבצות מבעד לגופיה השחורה והמבט שמסתכל למעלה, על ה-960 שעל הצג האלקטרוני שבצד האוטובוס. היא משלמת לנהג 42 שקלים, ומתיישבת שני מושבים מהסוף בצד ימין. לידה מתיישבת בחורה אמריקאית שמתעסקת בפלאפון, ולפניה מורה לתנ"ך שנוסע לכנס. מעיין כבר די מכירה את הנוסעים באוטובוס הזה של 17:00 בערב של יום חמישי. הם אנשי סוף-השבוע. אותם אנשים שמחכים כמוה לאוטובוס הזה בשעה הספציפית הזו, עולים עליו ומחכים להגיע אל העיר שחוברה לה יחדיו. עוברים את יגור, יקנעם, ואת כביש שש על עשרות מחלפיו וגשריו, וקדימה אל רכס ההרים הירוק. אלה אנשים מוצלחים. קצינים מצטיינים בצבא, מרצים באוניברסיטאות, עובדי בנק בכירים, ואנשים שכל החיים שלהם עוד לפניהם. מעיין, לדוגמה, תירשם בימים הקרובים ממש לאוניברסיטת חיפה, שם היא תלמד מידענות כתואר ראשון, ומשם תעבור לתל אביב אהובתה אפופת זיהום האוויר, כדי ללמוד משחק. היא אוהבת הרבה דברים, ביניהם מוזיקה, ספורט ואת החבר שלה, שגר קצת מעבר לירושלים, בארץ-לא-ארץ, עמוסת חול ומאבקים היסטוריים. מכיוון שמעיין והחבר גרים במרחק כה גדול, היא הצטרפה ברצון רב ובזרועות פתוחות אל מועדון אנשי סוף-השבוע. אורזת תיק ולרוב שוכחת את המטען של הפלאפון (ובהתאם מתבאסת על עצמה) ושוכחת מהעולם שלה לכמה שעות וימים של חסד נפלא בין זרועותיו, בתום מסע ארוך ומשתלם. בכל פעם שהיא נוסעת אליו הוא מתקשר אליה הרבה ומתנצל על הדרך הארוכה, כאילו שהוא זה שתכנן את המסלול של האוטובוס ואת המהירות המותרת בכביש - ודווקא ההתנצלויות האלו, לכאורה חסרות המשמעות, הן מוכיחות לה שמדובר באכפתיות אמיתית ובדאגה, ומעל הכל - רצון שהיא תגיע כבר. לגור במרחק כזה עצום מבת הזוג או מבן הזוג יכול להטריף מאוד בקלות - יכול גם לגרום לפרידה. אין סיבה להתכחש לזה. אבל דווקא כשהיא עוברת את המחלף האחרון בכביש שש ועולה על הכביש המהיר לירושלים, הכל נראה קטן עליה, ועליו, ועל הקשר החזק והמוזר שהתפתח ביניהם, שהגיע השבוע לשלושה חודשים מאושרים ובריאים וטובים, למרות ואולי בגלל הכל. וכשהאוטובוס מגיע לירושלים ואנשי סוף-השבוע נפלטים ממנו והולכים לדרכם, היא נוהגת להוציא את התיקים שלה ולעמוד בצד המסדרון, ולהתחיל להרגיש בבית. היא עוצמת את עיניה וכשהיא פוקחת אותן היא מרגישה את הכל מתאזן ונרגע, תופס צורה יותר מוחשית, חזקה, פחות דהויה ויותר ממשית.