זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

הוא סיים לכתוב סיפור על חלומות ואהבות, והסתכל על התוצאה כמו אבא שרואה את הבן שלו בפעם הראשונה. אותה גאווה, אותו ניצוץ בעיניים, אותו רצון עז, מיוחד וחדש, לקחת אותו וללמד אותו על העולם. לשלוח אותו מהקן ולהתבונן מהצד ולראות איך הוא משנה את העולם. הוא קרא אותו עוד פעם, שיפתץ משפט, הוסיף מטאפורה, וכשהוא עצר לחשוב על זה הכל נראה לו הגיוני. המילים והמשפטים והסיפורים שעטפו את הבועה הקטנה שלה הוא קרא בית, העולמות הקטנים והגדולים שהוא יצר באמצעות המילים והדמיון שלו עומדים מולו בגוו זקוף, עם הדמויות והמטאפורות והסיבוכים בעלילה. הוא מרים את אצבעותיו מהמקלדת ואת מבטו מהמסך ופתאום החלום נמצא מולו. והוא יכול להושיט יד, לתפוס אותו ולא להרפות, לפחות לא לתקופה הקרובה, אבל משהו מונע את זה ממנו. 

השדים האלו רוקדים בתוכו ועל שרירי הכשרון והתעוזה שלו כבר הרבה זמן, חוסמים אותו מהגשמה, מהישג שרצה והתכונן אליו זמן רב מדי. הוא נלחם בהם, שלא תטעו. לא משנה באיזה שעה ביום, אבל כל יום הוא יושב וכותב משהו, כל משהו. גם אם המשהו הזה לא משהו-משהו, זה הרי החלום שלו, זה מה שהוא אוהב ומתיימר לדעת לעשות, ועל חלומות לא מוותרים. אבל כשהוא שומר את הקובץ במחשב ומסתכל על התוצאה הוא מרגיש את השד הזה מתיישב לו על הכתף ולוחש לו בקול נוטף ארס שהוא יכול יותר, וחבל שהוא מוותר לעצמו ומתפשר על כזו רמה ירודה ועלובה. ככה בחיים לא תהיה קרת, ואם תראה את עמוס עוז ברחוב הוא רק יגלגל עיניים בבוז לעברך. חבל בכלל לנסות, אתה מבין? 

וככה הוא מתיישב שם, שקוע בזלזול עצמי, נותן למילים לחלחל, ומכריח את עצמו להשתפר. ביום אחרי שהוא כתב משהו טוב - הוא מכריח את עצמו לשבת ולכתוב עד שזה יוצא יותר טוב. ככה הרף עולה, המדרגות נהפכות לתלולות וצרות יותר ככל שהוא מטפס ברמה ובציפיה העצמית. אומרים לו שהוא טוב והוא ממלמל דברי תודה מנפנפים, אומרים שהוא השראה והוא טוען שיש הרבה יותר טובים ממנו ושהוא רק בחור עם מקלדת. הסיפורים שלו מתבוננים עליו יוצר להם חברים חדשים בכל יום, בונה עולמות חדשים שהוא בעצמו לא ידע שהוא יכול ליצור, אבל הוא מנסה, וממשיך לכתוב. הסיפורים האלה חייבים להגיע לסוף שלהם מתישהו, איכשהו.