זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

העננים ריחפו מעל העמק במסלול מפותל שרק הם הבינו. תחילה בין הנקיקים והואדיות והיישר אל האחו הרחב שמולם, נשבעים לעצמם שבועה להספיק הכל לפני הזריחה. על בסיס הידיעה שלכולם יש תפקיד בעולם הזה, החל מהעננים ועד לבני האנוש, העננים האלו מיהרו כאילו חייהם תלויים בזה - זה הרי מה שמחזיק אותם בחיים, אבל כשהזריחה הגיעה העמק היה מכוסה בשמיכה קפיטתית של עננים, כך שהבוס הגדול מהקומה למעלה היה מרוצה בסופו של לילה לבן נוסף לאוסף. אחרי העננים מגיע תור השמש, שעומדת בפינה הקטנה שלה במרפסת עם נוף קדמי לשביל החלב, מחכה כהרגלה בכל שעת דמדומי זריחה לזמנה לזרוח ולסלק את החשכה שעוטפת את הכדור הכחול. שעון החול שניצב על השולחן לצידה מתחיל לרטוט בזעם מודחק, מודיע לה שהזמן מתקרב וההצגה היומית צריכה להתחיל בכל רגע, אז השמש מזדקפת בכיסא הנוח, מתמתחת, וקמה. העולם יפה הבוקר. נקודות בוערות מפוזרות בנקודות ספורות בלב ים ועל גבי היבשה, עומדות כאנדרטאות למלחמות בין אדם לחברו, ובין הטבע לבנו, אך מלבד זאת, העולם יפה הלילה, אין ספק. השמש מניפה רגל בוערת אחת על קצה המרפסת, ועוד אחת. מהנקודה הזו היא מרגישה הכי חזקה והכי עוצמתית שהיא תרגיש היום, כהרגלה בקודש. היא נושמת עמוק אבק כוכבים מעורבב בשבבי זכרונות, ומרשה לעצמה ליפול לאט לאט אל תוך החלל הבלתי נגמר.

השמש חזקה הבוקר במיוחד, הוא חושב לעצמו כשהוא יוצא מהאסם. במסגרת העבודה שלו יש לו הרבה הזדמנויות לעצור רגע את המירוץ ולהעריך את היופי של העולם הזה. את איך שהבתים צצים כמו פטריות של אחרי הגשם מבין העצים ומתחת לגבעות, את הרוח שמערבלת הכל בקצב מסחרר אך רגוע, ואת השמש שמשום מה תמיד הייתה לו פינה חמה-לוהטת בלב בשבילה. עוד בתור ילד הוא נהג לשבת על המרפסת הקדמית של בית ילדותו ולהסתכל ישירות אל השמש, בעודו מתעלם מהערותיה של אמו, על איך שהשמש תשרוף את העור שלו ועל כמויות המים הגבוהות שהוא צריך לשתות, עם התחביב המוזר הזה שלו ובכלל. ועכשיו בבגרותו הוא ימאי מדופלם שמחובר לשמש יותר מכל אדם אחר בעולמו הקטן. אפשר להגיד שהשמש היא כמו האלוהים שלו, מכוון אותו בדרך החמה והנכונה לו בעולם המשוגע הזה. הוא עולה על הסירה שמיטלטלת בין הגלים הרותחים, מתמקם באמצע האגם וזורק את החכה עמוק אל תוך המים. עמוק מדי, כי הסירה כמעט מתהפכת מההתנגשות עם מה שזה יהיה שם למטה. קטן עליו, על קפטן ג'ק. הוא נשען עם כל הגוף אחורה, כמו שאבא שלו לימד אותו כשהיה צעיר בהרבה, והחכה, איך לא, נכנעת ונמשכת בחזרה אליו, מושכת בעזרת הקרס שלה דגים שרופים לחלוטין, מעלים עשן. מה לעזאזל קורה פה, הוא ממלמל לעצמו וקולט בזווית העין שהמים מסביבו נהפכים לאט לאט מכחולים-טהורים לאדומים-בוערים. הסירה מתחילה להעלות עשן וג'ק נבהל, מתחיל להתיז מים לכל פינה בסירה ומנסה להפחית קצת את החום האיום הזה שעוטף אותו, אבל זה לא עוזר לו והסירה מתחילה לבעור, והברירה היחידה שנותרה לו היא לקפוץ אל המים. 

ודווקא בתוך המים האדומים-בוערים האלו הוא לא מרגיש כאילו בגדים עלולים בכל רגע להיתפס באש מסתורית ולהידלק, ושהמוח שלו הולך להתאדות. ההיפך הוא הנכון - המים חמימים, כמעט נעימים. הוא מוצא את עצמו נמשך עם הזרמים לקרקעית האגם הזוהרת כולה, הצדפים שנמצאים שם משובצים כמו אבני יהלום על תכשיט יקר. הוא רואה פס זוהר ורחב מזמין אותו אליו ובלי להבין בכלל את משמעות מעשיו, כמו אדם מוכה כישוף הוא נמשך אליה והנה פתאום הוא נשלף אל תוך זרועותיה של קרן שמש מאוחרת, הרחק מעל האגם, והאסם, האגם ההולך ומתכהה, ואל תוך מרפסת קדמית עם נוף לשביל החלב, עם שני כיסאות נוחים ושעון חול שמתחיל ברגעים אלו ממש את הספירה לאחור. מהמרפסת הזו העולם יפה הבוקר, העולם תמיד יפה אם מסתכלים עליו אחרת.