ברגעים מסוימים נדמה לי שהמטוס עומד במקום, מחליק את דרכו על מצע של נוצות קטיפה מתחת לכחול הגדול שמעלינו. אין בכלל ספק שהוא מתקדם מאוד מהר, אבל מהסתכלות של הרגע הראשון נראה שכאילו שמו אותו על מצב עמידה והטייס הלך לשירותים או משהו כזה. השמש נמצאת מימיננו ובינינו מפריד כלום. כשישבתי עם אלוהים בבית קפה הוא סיפר לי איך הוא אוהב ימים כאלה שהעננים מסתדרים ככה שהם יוצרים חומה שמפרידה בין הטירוף על הקרקע לשלווה המיתית שלמעלה. זה מרגיע אותו ומאפשר לו לסדר מחדש את לוח המשחק שלו. להזיז את הכלכלה שני צעדים ימינה, את תהליך השלום שלושה צעדים קדימה, להפחית את מינון המוות ולהגדיל את מינון הילודה. מבחינתנו הכל משחק גדול ומשוגע, עם חוקים משתנים וכלל ברזל אחד שכולם דואגים איכשהו לשכוח.
היא אמרה לי פעם שאם היא הייתה יכולה היא הייתה הולכת תמיד עם מאוורר צמוד, כדי לסלק ממנה את כל הכוונות הרעות. הייתה משרטטת ומתכננת תכניות על לחלק מאווררים לכולם, ואולי אם הרוח תהיה מספיק חזקה הכוונות הרעות יישטפו מתחת לגלים של הים הגדול. זה כבר חמישה חודשים שהיא עושה צ'ק-אין בגן עדן, ולי נשאר רק לחפש אותה בתוך ציפור מתכת גדולה בין העננים שמעל הים התיכון, מחפש אמירת שלום או סתם חיבוק של רגע אחרון וקפוא בזמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
