זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם
|
| 9/2013
ארבעת פרשי האפוקליפטה דוהרים דרך השמיים הבוערים באזמרגד. האוויר מלא בריח של גרביים משומשות וסיגריות של סוף ואווירה של גיהנום על פני אדמות חרוכות. הם דוהרים ומנמיכים עוף, מרגישים לחץ באוזניים ומחפשים מסלול נחיתה. כשהם מוצאים אותו פעמוני הכנסיות ברחבי היקום מצלצלים וכמו במשחק מעוות של עברייני הגורל מסלול הנחיתה נהפך למלונתו של הכלב הגדול והמחורפן בעולם. ברגע האחרון הם מתחמקים מהד הנביחות והריר הארסי אך קללות הבהלה נמשכות לנצח. כשהם מגיעים לאדמה נקייה הם מחנים את הסוסים תחת עץ תמר ומנסים לחשוב מה לעזאזל עכשיו.
רימוטזל שוקל לוותר בכל הכוח. לעזאזל המשימה, לגיהנום הכוונה, אין לו כוח לחרא הזה. הוא זקן מדי ותשוש מדי מכדי להמשיך עם המסע המיותר הזה. קר לו, הוא עצבני ונעלי הרכיבה עושים לו יבלות בין הבהונות הכפולות.
ולעומת זאת, פאנברה רענן כמו סוסו הנאמן באחו של אחרי הגשם הראשון. הוא מטורף על הריגוש שבמסע, ובגדיו עדיין מוכתמים מטפטוף הגופרית הראשון שבו נתקל,איפשהו בין מרסיי לברצלונה. העננים מתקדמים מסביב וההרס לא מסביר פנים, אם כי מרגיע בדרכו הסופית. צרחות נשמעות מהחלל החיצון וחוצות את כל העננים שמסביב. הסוסים זעים באי נוחות, וזלזול הגורל בארבעת הפרשים נוטף מכל גזע עץ אלון שבסביבה. עם עלות השחר הם ימשיכו הלאה, למקומות שלא נהרסו עדיין, לעולמות שלהם החורבן הוא נגע זר.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
