היא שואלת אותי לאן אנחנו ממשיכים מפה, ואני לא יודע להגיד לה. היא קשורה אליי וקשורה לקיר החיצוני של הלב שלי, עם גומיות שקניתי ב"הום סנטר" וחבלים שגנבתי מבסיס צבאי, וככה אנחנו מטיילים בעולם, אני והקטנה שלי. יש בינינו קשר מוזר, של תלות וחופש. אנחנו רוקדים על החבל הדק הזה שנמצא מעל התהום העמוקה ביקום. לפעמים היא מושיטה לי יד, ואני מתרחק צעד קטן אחורה, ולפעמים אני זורק את עצמי לעברה ואומר לעצמי שהפעם היא תתפוס אותי ונותן לחושך של האהבה לטשטש הכל עד הנפילה. היא אומרת לי שהיא אוהבת אותי, בעיקר כשאנחנו עוברים ליד הפסל של חואן טבו, ותמיד יש לה את הניצוץ הזה בעיניים ובקצה השיניים, שאומר שזה אמיתי ולא סתם כדי למלא את השתיקות הקטנות. ותמיד אני מלטף לה את הראש ונותן לה לאכול קצת ביסלי גריל, ומלטף לה את הראש הקטנטן עד שהרעידות של ההירדמות נרגעות.
בלילה אני יוצא לצוד, כשהיא בתוך הפאוץ' שאני שם בהצלב על החזה שלי. אני מרגיש אותה רועדת כשאני מרוקן מחסניות על החברים הרעים והאויבים הטובים, ושומע אותה מעודדת אותי בצרחות קטנות של "תראה לו מה זה!", "תיכנס בו!", "זה מה שקורה למי שמתעסק עם החבר שלי!", ואני נכנס לזה, נכנס בכל הכוח, יורה את כל מה שיש לי וצורח את הנשמה, עד שנשאר רק ריח של אבק שריפה ודם. אחרי שאני בודק דופק היא מושיטה לי את הגפרורים ואנחנו צופים באש שורפת זכרונות עד עלות השחר.
חברים אומרים לי להשתחרר ממנה, קצת להרפות, להפסיק להיות כזה לחוץ, ואני משתדל, כי בשבילה הכל. אבל ממנה אני לא מצליח לשחרר, לא משנה כמה היא תבקש. זה טוב בשבילנו, אנחנו חזקים ביחד ולחוד... לחוד אני מפחד לדעת מה יהיה. וגם היא. כשאנחנו מדברים על זה העיניים הכפתוריות שלה מתמלאות בדמעות והיא אומרת שבחיים לא, ושאנחנו זה לתמיד, וכשהיא רועדת בבכי החבלים רועדים איתה וקצת משתחררים, וחולפת בראש שלי מחשבה קטנה שאולי זה הזמן באמת לשחרר אותה, אולי נסתדר ככה, עם קשר קצת פחות תלותי וקשור, אבל בדיוק אז היא נרדמת ונעלמת בבועה שלה עד הבוקר.
וככה זה חוזר על עצמו פעם בכמה ימים, אנחנו מדברים על זה והיא בוכה וקצת משתחררת ואני קצת מתלבט והיא הרבה נרדמת. היא כבר כמעט משוחררת אבל אין לי לב לשחרר אותה, כי מה יהיה איתה, מה יהיה עם הקטנה שלי אחרי זה? מי ישמור עליה אם לא אני? עם המחשבות האלה אני נרדם בלילה ומחכה לבוקר שיגיע.
אני מתעורר ומרגיש שאני לא יכול לנשום. אני חושב מהר ומתגאה בזה, וקולט שהלילה, בגלל הבכי שלה והמחשבות האלו לא יצאנו לצוד ביחד, והחברים הרעים התרבו בינתיים, ובגלל שהם חברים והכל אז יש להם מפתח לדירה שלי. והנה אני שוכב שם, מסובך בגומיות שקניתי ב"הום סנטר"ובחבלים שגנבתי מהבסיס ההוא. אני רואה שהם מחזיקים אותה, את הקטנה שלי, ומנענעים בראש ואומרים שזה לא בסדר לחטוף תינוקות. אבל היא לא סתם תינוקת, היא הקטנה שלי! את מי עוד אני אאכיל בביסלי גריל ומי עוד ילווה אותי לשריפות של הזכרון? אבל הם לא מבינים את זה, למה שיבינו, ומשאירים אותי קשור, הולך איתה על החבל הדק מעל התהום העמוקה ביקום, אלא שהפעם היא עם מספריים ביד, ושנייה לפני שאני מצליח לתפוס אותה בפעם הראשונה היא גוזרת את החבל ומפילה אותי למטה, נותנת לחושך של האהבה לטשטש הכל עד הנפילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
