זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

העיניים שלה מכוסות בעננים של בכי וסערה, ואני מתקדם אליה עם מטריה גדולה של חיבוק שמדבר יותר ממילים. גם בחושךהזה שמקיף אותנו אני יכול לראות את האפלה שמכסה אותה ואת העצב השקט הזה שמכסה אותה בכל מוצאי-שבת, לקראת הפרידה שלנו אחד מהשני לטובת כמה שעות של שגרה וגעגועים. אנחנו הפכים לא מושלמים בעליל, בגלל שאני אופטימיסט נצחי והיא ריאלית, אני ישיר במעשיי ובמילותיי בכל מקום וכל שעה והיא נחבאת אל הכלים, אבל כשהיא יוצאת בסערה כל העולם שלי רועד, קירות מתפוררים ותמונות של זכרונות נופלות מהקירות ומתנפצות על הרצפה ומשאירות אחריהן מערבולות אבק צבעוני של רגעים שקפאו בזמן. לפעמים אני מסתכל עליה בהשתקפות של החלון הקרוב ורואה את פרצופה האמיתי, נטול המסכות, מוקפת במעגל לא קריא שכזה של מילים מעורבבות עם משפטים ואותיות שהתחברו בסדר שרק הן הבינו. מסתכל ומעכל את הדרך שעברנו ומהרהר על הדרך שעוד נעבור. אי אפשר לדעת מה יקרה ומה יוליד יום ומה תהיה התוצאה של שעה בשעון החול הגדול הזה של הזוגיות שלנו. 

לפעמים אני רוצה לצרוח בזעם מבולבל עליה ועל העולם ועל הסיטואציה המוזרה שנקלענו אליה, על הקשר המיוחד הזה בין שתי נשמות גדולות במדינה קטנה ואלימה, על כמה שקשה לי שאני לא שם כשהיא מתכרבלת בתוך האפלה שלה וכמה שאני רוצה להיות הזה שיוציא אותה מכל סיבוך שלא יהיה בדרך שלה. לפעמים אני רוצה להיות הסופר מריו של החיים שלה, עם מבטא איטלקי ושפם, בן דוד נחמד, ונכונות לדרוך על מיליון צבים ופטריות חומות ומהירות כדי להגיע לנסיכה האפרסקית שמחכה לו בסוף המסע, אבל לרוב אני פשוט רוצה להיות אני, עם הטוב ועם הרע ועם האמצע שמרחף ונוגע בין לבין, נמצא איתה אבל בעיקר עם עצמי במין קלופסיה אישית, מנופף לשלום לבלונים שחורים שמלאים בבדידות שממריאים מעל המעונות האלו ומעל ההר ומעל המפרץ ומעל העולם החדש שעברתי אליו לפני חודש. 

יש משהו בודד ומרגיע בלגור על פסגה של הר שנמצא מעל עיר. קודם כל, כשאתה מסיים לכתוב משהו בשתיים בלילה ומסתכל מהחלון כל האורות האלה גורמים לך להרגיש לא באמת לבד, למרות שאתה הרבה מעליהם, כמו במין טיסה פרטית שלך של אלוהים ושל חזירי הבר שמגיחים מבין השיחים בלילה. אתה רואה באמת הכל. כל אוטובוס וכל אמבולנס וכל מטוס וכל בנאדם שיוצא לטייל בין הסמטאות המוארות שמתחת לחלון החדר שלך. וזה מרגיע, ומוזר, ובודד, וללא ספק שונה מלגור עם ההורים על העורק הראשי של הצוואר, פועמים ונושכים כל פיסה קטנה של פרטיות שעוד נשארה לך. יש לי פה שלווה שלא הייתה לי מעולם, ועצמאות שרציתי הרבה מאוד זמן. אף אחד לא אומר לי מה לעשות ואיך להתנהל במקדש הפרטי שלי, Master of my own domain, מוזר ככל שאפשר להתרגל לזה, ולקח לי זמן. רק היום הוצאתי רב קו סטודנטים ונהניתי מהמחירים המוזלים שמצטרפים אליו, ומחר אתחיל לחפש עבודה. 

למען האמת, יותר מהכל מעבר הדירה הזה העניק לי יותר מהכל שלווה שלא הייתה לי באף מקום מגורים אחר. אולי כי הפעם זה רק אני, חי בחדר עם שותף אמריקאי ועם עוד ארבעה שותפים בדירה כולה, אף אחד לא מציק לי ואף אחד לא אומר לי לעשות את זה ולשנות את שמה. רק אני והשקט שלי והביתיות הבודדה שטיפחתי בין ארבעת הקירות האלה. אני מודע לזה שהפוסט הזה ארוך מהרגיל ובאמת כל הכבוד למי שקרא עד פה, פשוט כל-כך הרבה השתנה בחיים שלי בחודש האחרון שהייתי צריך לקחת זמן לעצמי, צעד-שניים אחורה, ולעכל את הכל לידי הפוסט הזה. 

ממחר דף חדש בבלוג הזה, כי שלי התחיל לפני חודש, פלוס מינוס.