העורב יושב על גדת הנהר ומחכה לשקיעת השמש. הוא מכלה את ימיו בהמתנה למשהו ממשי יותר מדג שמן ועסיסי במיוחד בין פתחי מקורו. עיניו השחורות והכפתוריות נוצצות ומשתקפות במי הנהר שזורם מתחת לאצבעותיו בקצב איטי. הקצב כל כך איטי שאפילו בלי להתרכז בכך הוא יכול לספור את טיפות המים שמשתלבות עם דמעותיו. זה היום השני מאז שלקח את עצמו ושאיפות מתחת לכנפיו האפורות והמריא מהקן שהכיר ואהב. אפשר לייחס עזיבה של מקום להרבה גורמים, כמו רצון להתקדם בחיים, אהבה נכזבת או שקנאי גדול בהתקף עצבים, אבל העורב המסוים הזה פשוט קם ועזב בשם העזיבה, בלי מניע, בלי רעיון כללי, נופף בכנפיים והתרחק לאן שהרוח תיקח אותו.
הוא אוהב דגים גדולים, אוהב אתגרים. להכניס את הראש פנימה ולצלול עם הזרמים לכיוונם, לפתוח את הפה ולהכניס אגב כמויות מים נכבדות גם דג שהתאמץ. מבחינתו זה נצחון במלחמה הקטנה שלו מול הטבע, כי הרי בסופו של דבר כולם נלחמים שם, מהדבורה הכי קטנה ללוויתן הכי גדול. לכולם יש מלחמות פנימיות וחיצוניות, וכולם צריכים את האתגר הזה בחיים, את הדג הזה ששחה מי יודע כמה קילומטרים כדי להגיע לרגע הרטוב הזה בזמן. ברגע שהוא נעלם במורד הזרם, מה הטעם להמשיך, חוץ מטעם של מים מלוחים מעורבבים עם אצות, קרסי דיג ואכזבת הכשלון?
לפעמים הוא מדמיין שהם נוחתים לעברו מכיוון השמיים. שהכל יהיה כל כך קל, רק להרים את המבט למעלה והנה יש לך קרפיון מטייל בבטן. עוברים ימים ועוברים לילות והוא שם, משכנע את עצמו שהנה זה יקרה בעוד רגע קטן ממש, פשוט להושיט כנף ולגעת בהם, אבל גם הרגע הזה כמו הרבים שלפניו חולף, והוא נשאר שם, מחכה לשקיעה שתביא איתה זריחה מחודשת של המסע שלו, מערבב את הטיפות האישיות מהעיניים עם הטיפות הכלליות שיורדות אחת אחת במורד הנהר, אוספות איתן דגים גדולים ותקוות קטנות. רק צריך לצלול פנימה ולצלול עם הזרמים לכיוונם. בקרוב יגיע רחוק, לפחות עד המפל הקרוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
