זה הבוקר הראשון שלהם לבד, רחוקים, עכשיו גם בלב, אחד מהשני. שניהם שוכבים במיטה וחושבים על זה, נותנים למחשבות להציף אותם, אחרי הרבה התחמקויות. ובכל זאת, זה היה צפוי. הרכב שבו הם נסעו התגלגל לעבר התהום וכל מה ששניהם יכלו לעשות היה להרים את בלם היד, ויהיה מה שיהיה. בלי חילופי מבטים מתגעגעים, בלי "אני מצטערת" ו"זה בסדר", פשוט רכב דוהר לתוך עצירה ונבלע בתוך רעש הצמיגים הנבלמים והאשמה המתפזרת. ואחרי הסערה מגיע השקט הבודד הזה, שמטפס מקצות האצבעות ברגליים עד השערה הכי גבוהה על הראש. השקט שכל גשם חזק ככל שיהיה לא יוכל לשטוף, וכל תיפוף אקראי על ההגה לא יוכל לעמעם. הוא מרים את הפלאפון מהשידה שליד המיטה ושוקל להתקשר אליה מתוך הרגל. הבוקר באמת היה הופך לבוקר טוב רק אחרי ששמע אותה, אבל הוא לא יכול. לא עכשיו ואולי כבר אף פעם.
אז הוא מתחיל את הבוקר הראשון שלו בשקט עצמי ובמחשבות בסלואו-מושן, כשבקצה השני של היקום היא עדיין מסרבת לקום וסוחטת כמה רגעים של שינה מתחמקת מלהרגיש. תמיד קיים הרגע הזה של השלווה כשבנאדם מתעורר, כמה רגעים לפני שהוא קולט למה הוא אמור להרגיש מבואס. רגע כזה של ריסטארט של הגוף, כשהוא מתנער מהשינה ומתחיל מחדש - לזוז, לחשוב, ולהרגיש. היא נוצרת רגעים כאלה, ומתישהו תצלם אותם בשביל התערוכה הראשונה שלה, שתיקרא "התעוררות". הוא יעבור ליד לוח מודעות באוטובוס בדרך לעבודה ויראה את הפנים שלה מחייכות אליו מבעד למודעה, עם החיוך המבויש והמופתע והמצלמה מונחת מסביב לכתפיים. בלי לשים לב הוא יוציא את הפלאפון החדש מהכיס וישלוף מהזכרון הישן את המספר שלה בעל-פה. אחרי כמה צלצולים היא עונה והוא מציע לה להתחיל מחדש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
