זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

"כן כן, אני לגמרי איתך" שיקרתי לנאווה מסטימצקי בזמן ששילמתי לנהג על האוטובוס המי-סופר-כמה לחיפה. הפרעות קשב וריכוז, נו. טל פרידמן עשה מזה קריירה. ונאווה בעננים, שומע את החיוך שלה בכל מילה. בשביל הרגעים האלה היא חיה. "יופי נמרוד, אני שמחה. אז קיבלתי את החומרים שלך, ואני חייבת לציין שמאוד התרשמנו, ואנחנו במשפחת סטימצקי מאוד נשמח אם תהיה חלק מקבוצת הסופרים שפרצו אצלנו, בין השאר אשכול נבו, סמדר שיר ו-" ,"כן, נאווה, זה יפה. אבל אני לא בדיוק מבוסס כלכלית, אז אני אשמח לדעת כמה בפוטנציאל זה יעלה. סתם הערכה כללית של הרגע, בשלוף" 

"אה, אוקיי." אני שומע אותה מחטטת בניירות על השולחן ושולפת אחד מהערימה "אוקיי, זה פה מולי.. 20,000 הוצאה, 5,000 יחצ"נות, 2,500 עריכה לשונית.." וככה היא ממשיכה וממשיכה ואני רואה את החלום שלי קם מהמושב שלידי, לוחץ על הכפתור ויורד בתחנה הקרובה. היציאה הדרומית מעכו, אגב. 

אני לא יודע אם אפשר לקלוט את זה, אבל אני אוהב לכתוב. מאוד. כן, אני יודע, הפתעה גדולה. הייתי צריך להזהיר אתכם להחזיק את הכיסא לפני שהצהרתי אותה ככה בלי לחשוב לפני, ועל זה אני מתנצל. אני לא יודע למה אני אוהב לכתוב כל כך. אני מנסה למצוא את הסיבה ולהניח עליה את האצבע כדי שלא תברח אבל האהבה כל כך גדולה שאני מניח על סיבה אחת אצבע ומיד חמש אחרות קופצות וטוענות לאפליה.

דיברתי עם שרון על הפוסט הראשון שלי בישרא בסוף השבוע, כשצעדנו ברוטשילד בלילה קר מדי לכל הדעות ההגיוניות. סיפרתי לה על הרגע הזה שלחצתי על ה"שמור" והנה זה היה על הצג מולי, הלבנה הראשונה בשביל הלבנים שעליו אני צועד בהשלמה גדולה. כל תגובה שאני מקבל עדיין משמחת אותי בדיוק כמו ה"בלוג יפה מוזמן לשלי!!!1" הראשון שקיבלתי, ובכל עוד-הישג-קטן אני מרגיש שהנה אני משאיר עוד חתימה, עוד סימן קטן. וזה מה שחשוב בתכל'ס, 

הריגוש הזה. כי בלעדיו למען האמת זה לא שווה את זה. כל ההקלדה, כל השורות, כל המילים, הכל שווה לתחת אם אין לך את ההרגשה הזו כשאתה מסתכל על מה שכתבת הרגע ואומר לעצמך כמו אלוהים ביום שג'ניפר לורנס נולדה, שבואנ'ה - מגיעה לך בירת ניצחון. 

אני מאמין שכל מי שכותב פה כותב מסיבה. ההיא רוצה תשומת לב, ההיא רוצה לתעד מה היא אוכלת, ההוא כותב מה הוא מרגיש אחרי הפרידה ויש אותי, שכותב כי זה החלום שלי - להצליח להגיע לכולם. לגרום לכל אחד מצעיר ועד זקן לחייך בהזדהות עם מה שאני כותב פה, בבועה הקטנה שלי. אולי אפילו לשכנע מישהו לחזור לתחביב הישן שלו ולהמציא עולמות דרך המקלדת. אני לא יודע מה יהיה עם החלום הזה, אבל אני אמשיך לנסות. אני אמשיך לכתוב סיפורים גרועים וסיפורים מצוינים, סיפורים עם סוף טוב וסיפורים עם סוף רע, אני אמשיך לכתוב נקודה, כי זה החלום שלי. כי אני רוצה להתעורר עוד 20 שנה ולדעת שעל כל מדף שלישי בעולם יש לפחות ספר אחד שלי, כי כמו כל בחור אידיאליסט בן 20, יש לי חלום, ואולי הוא גדול עליי בכמה מידות אבל זה לא מונע ממני להמשיך לחלום אותו. 

ואחרי הנאום הזה שספק נלקח מסרט של וולט דיסני\נלקח מנאום בר מצווה - אני אשמח לשמוע מה החלום שלכם. למה? ככה, כדי לא להרגיש כאילו אני נואם לחדר ריק, וגם כדי לקבל קצת הצדקה לחלום הזה ולעצמי. Can I Haz Some Recognition? 

:)