זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

העננים חולפים ליד החלון של החדר שלי ואני בוהה בהם, מטפסים כמעט בריצה במעלה ההר. לפי התחזיות האופטימיות השלג אמור להגיע הלילה או מחר בבוקר, ומרגישים את זה. קשה לי מאוד לא לאהוב את הבית החדש הזה אבל אחד הדברים הקשים פה הוא הקור הזה שחודר לך מבעד לעצמות. אתה אפילו לא מרגיש שקר לך, אתה יודע שקר לך. זה בתוך המוח שלך, הולם ונוקש על הדפנות. טוק-טוק-טוק, יש מישהו בבית? ואין שום דבר שתוכל לעשות נגד זה, חוץ מלהסתכל מבעד לחלון שלך ולספור את העננים אחד אחרי השני, זורמים עם הרוח במחול שרק הם מבינים ויודעים, ולחכות לקור הזה שיעבור וייתן מקום לבא שאחריו.  

העננים האלה מאוד מקוריים, כל אחד בצורתו.
יש ענני סערה שפשוט משליכים את עצמם לכל עבר והולמים בעולם בלי מטרה ובשביל הכיף.
יש עננים שיודעים בינם לבין עצמם מאיפה הם באו ולאן הם הולכים, כאלה ממוקדים ורציניים, יורים ברקים דומיננטיים וצועקים "הנה אני פה" במידה ומישהו פספס.

יש עננים שמטפסים לאט לאט במעלה ההר, היישר מהעמק שמתחתינו ולא מפספסים אף עץ ואף ענף בדרך, כאילו הדרך שלהם ידועה ובשיתוף פעולה מוחלט עם הרוח הם יגיעו לאן שהם צריכים בקצב שלהם. אלה העננים שאני אוהב במיוחד, אגב. אני אוהב לטפס ככה, לאט לאט לאן שאני צריך בעצמי. הם מעוררים בי השראה ומזכירים לי שגם אם הדרך שלי קצת מבולבלת ורצופה שינויים עכשיו אני אגיע לאן שאני צריך בקצב שלי ובזמן שלי. 

אני רוצה לטרוף את כל העולם בביסים גדולים, אני רוצה להשאיר את הצלחת הזו נקייה מכתמים ולא להצטרך את הבירה של אחרי. להחתים כרטיס יציאה פאקינג מסופק ממי שהייתי וממה שאני משאיר אחריי. כמו הרעם הזה שהיה פה בערב. כל כך הרבה כוח היה בו. הוא הגיע בהפתעה והעיר אותי בצעקת "פאקינג שיט" והרעיד את כל ההר ורשת החשמל יחד איתו. הוא השאיר כזה אימפקט שהוא הפיל את חצי מהחשמל על ההר כולו. כזה אפקט אני רוצה להשאיר בחיים של אנשים. להעיר אותם מהשינה שלהם ולגרום להם לצעוק "פאקינג שיט" כמו רעם ביום בהיר. לעורר בהם שדים רדומים ומשאלות נסתרות, ליצור שינוי מהותי, פאקינג משמעותי בחיים של כל אחד שאני פוגש פה, באוניברסיטה ובעולם בכלל. כזה בנאדם שעוד 20 שנה כשהם יהיו באיזשהו כיוון בחיים שלהם הם ייזכרו בו ובמה שהוא היה בשבילם, ויאמרו לעצמם שבואנ'ה, זה היה אחלה בנאדם. 

אז אני שואף וחולם ורוצה כמו שרק בחור בן 20 וקצת יכול לעשות את זה. עם כל החרא והבלבול וההתרגשות מהשינויים ומהתהפוכות שבעסק המלוכלך הזה. והדרך? הדרך שווה את זה. אולי זה יבוא לי בבום כמו הרעם ואולי אני אטפס לאט לאט, אבל אני אהיה שם, וזה יקרה. זו רק שאלה של זמן ומוטיבציה, כמו כל ענן שרוצה ובסופו של דבר מצליח להגיע לחור הזה שאני גר בו.

בקולי קולות או בלחישה רכה, אני פה, עדיין חי, עדיין קיים, ויותר מתמיד חולם.