הורג שדים למחייתו, סופג את כל העצב והורג את כל השדים שמקננים בתוך הנפש העדינה שלה, אחד אחד עם פיגיון מכוון היטב למקומות אסטרטגיים, והם נפגעים וצוחקים, מדממים וצוהלים, אומרים לו שאין לו סיכוי לפגוע מהמרחק הזה, ואין לו ברירה אלא לשיר לעצמו שירים של לילות סוערים ולהתמזג יחד איתה לבקרים שלווים שהם רק שלהם.
להוריד את שריון המלחמה, לזרוק את החניתות באיזשהי פינה, להיכנס לבועה שלה ולהתמכר לחום הגוף שלה. זו המטרה שלו, בשביל זה הוא יוצא למלחמות האלו בכל לילה. הוא חולם ורוצה להיות הגיבור שלה, גם אחרי כל הדרך הארוכה שעובר בכל לילה אליה. הוא מחכה בכל לילה לשמוע אותה נכנסת למצב של השינה כמו שהיא עושה בכזו מקצועיות נינוחה ומפתיעה במהירותה. רק אז הוא מרשה לעצמו לנוח ולהירגע, לשתות כוס מים ולצאת מההר שלו, צעד צעד, אל ההר שלה. הוא רוקד עם שדים ומכניס את המסמרים עמוק ככל שהוא יכול לתוך הראש שלהם, דואג לחבק אותם תוך כדי כדי להרגיש את הרעד הסופי של המוות מרקיד אותם, כדי להרגיש את האיום נעלם מבין כתפיו, כדי לתת סיבה לחיים.
הפעם הראשונה שהוא ראה את השדים שלה הייתה במרכז ירושלים. הם טיילו בסמטאות בלילה חם של יולי ופתאום היא נעצרה והתחילה לבכות. הוא חיבק אותה אליו ונתן לדמעות שלה להינמס על החולצה השחורה שלו, ליטף אותה וראה את השדים נוצרים מסביבו ומעמעמים את תאורת הרחוב, נותנים ללילה משמעות קודרת יותר. הוא נתן לרגע הזה ביניהם להירגע וחיכה לחיוך שלה שאומר שהכל בסדר, ולקח אותה הביתה.
באותו לילה הוא הרג את כולם באבחת סכין אחת. הצמיד לקיר, תלה על עמוד, זרק מהגשר - אחרי הלילה הזה השדים האלו לא חזרו, אבל בכל פעם שהיא בכתה מאז הוא הרגיש את אותו קיפאון מוכר באוויר ואת אותה תחושת לחץ מטפסת ממעמקי הנפש הלאה עד קצה השמיים. איפשהו בתוכו הוא ידע שזה לא ייגמר אף פעם, אבל הוא הרגיש מוכן יותר ויותר להילחם במלחמות הליליות האלו. הוא ידע בתוך תוכו שהוא ינצח בתוצאה הסופית, גם אם יהיו נפילות בדרך. וזה מה שהיה לו חשוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
