זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

בכל פעם שהיה מניח את האצבעות על המקלדת היה עקצוץ שונה של התרגשות. הוא תמיד היה אומר לעצמו שבכתיבה אין חוקים, אולי בגלל זה הוא כל כך אהב את הדבר הזה. האופציה הזו להניח את כל החוקים והנורמות החברתיות בצד ולכתוב פשוט מה שבזין שלך, בלי מוסכמות ובלי תבניות מסוימות. אז הוא כתב. בכל רגע שיכל היה כותב משהו ושומר לעצמו, בין אם זה בפלאפון ובין אם זה במחברת או אפילו במחשב. גם אם זה גרוע וגם אם זה מעולה לרגע הזה, הוא ידע שזה מסע, ומסע תמיד עדיף על עמידה במקום. מבחינתו החיים זה אוסף של מסעות שבנאדם עובר וצועד בהם ובסופם הוא יוצא אותו דבר, אבל קצת אחרת. 

מדי פעם היה מדמיין שהסיפורים שלו באמת קרו והיה יוצא בחסות הלילה הקר לחפש אחרי אהובות שנעלמו ועצים שאם אתה מטפס לקצה שלהם אתה יכול לדלג לעולמות אחרים. הוא אהב את האשליות האלו, גם אם הן היו רק רגעיות הוא רצה להמשיך לכתוב אותן רק בשביל הציפייה שיום אחד הן יתממשו. בשביל התחושה הזו של ההליכה בעולם שפתאום השמש נפלה בו ולהיות הזה שידע לפני כולם למה זה קרה ואיך זה ייגמר. הוא מאוד היה רוצה לנער את שרון מהקומה ולהחזיר אותו לבית ראש הממשלה ומאוד היה רוצה להתעורר לעולם שבו מלחמות היו דבר שנמצא רק בספרי פנטזיה מאוד מאוד טובים, אבל הוא יודע שאולי, ורק אולי בינתיים, אם הוא יכתוב על זה מספיק אולי זה יתממש. 

הוא ממשיך לכתוב על עצמו, עליה, ועל מה שאף פעם לא היה או יהיה. רוב הסיפורים הטובים שלו נכתבו על מישהי כזו, שגם אם לא באמת הייתה קיימת הוא בכל זאת היה כותב, כדי שיהיה לו זכרון מדברים שהיה רוצה שיקרו וגם כדי שכשהיא תבוא להגיד לעצמו "אמרתי לך יא טמבל". לכתוב את זה נתן לו יותר אומץ להפוך את זה למציאות, להגשים את הדייט ההוא, ולנשק אותה במקום הזה. הכתיבה נתנה לו כוח להגשים את עצמו כמו שאף דבר לא נתן לו בכל חייו הקצרים. לפעמים הוא תוהה מה היה קורה אם לא הייתה לו הכתיבה. המחשבה הזו גורמת לו להיות אסיר תודה שיש לו אותה בחיים שלו, גם אם לפעמים היא נעלמת בשולי המירוץ, היא תמיד שם, וזה מה שחשוב לו. הוא בטוח שהוא היה אותו בנאדם בלי זה, עם אותם ההרגלים ואותם השגעונות, אבל בכל זאת קצת אחרת.