יום אחד היא פשוט תשתחל פנימה ותתחבא מהקליעים ששורקים בחוץ. הבניינים בשכונה יקרסו מחביות הנפץ שקורעות אותם לגזרים והרחובות יתמלאו בשכנים משוטטים ממחסה למחסה וכן, יסריח שם מהדיכאון שדבק במקום ומזכרונות אהבה שהשאירו כוויות על הקירות, אבל בית זה בית, ועם כמה שזה לא נראה מחילה נתפסת כבית אידיאלי בהתחלה, זה יהפוך לבית. רק צריך לשים תמונה שאומרת אישיות על הקיר, איזה סרג'נטס פפר או צ'רלי צ'פלין בסיטואציה מסוימת. היא כבר תסתדר, כי זה מה שהיא עושה. להסתדר זה השם השני שלה. היא מסוג האנשים ששמים באוטובוס מלא אנשים זרים והיא תרד ממנו בתחנה האחרונה עם כתובות של חברים חדשים. להיות במחילה זה קטן עליה, והארנבים באזור אבל לא יתקרבו. כל אחד יחיה באזור שלו ושלום יהיה בין האדם לחיה.
היא תתגעגע לחיוך של בוקר ולחיבוק של לילה טוב. להרגשה המוזרה של להיכנס לבית ריק אחרי פרידה וללב מתמלא אחרי דייט ראשון. ליכולת ללכת למכולת ולהיעצר מול הכותרות של העיתון החדש כי הזמן לא ממהר לשום מקום. להעביר ערוצים מול הטלוויזיה בערב של חורף ושעות מול גלים של ים בערב של קיץ. היא תתגעגע לחלומות הגדולים שיש לה, להירשם לבית ספר לציור ולכבוש את העולם, הברשת מכחול אחת בכל פעם, למצוא דירה קטנה ולא מחייבת בעיר גדולה עם מחויבויות גדולות מדי, לאמץ כלבה קטנה שתשמח שמחה אמיתית וכנה כשהמפתח יסתובב בדלת ותנבח עד שיגעון כשרוחות רעות יינשבו בסביבת הבית, ולטפח גינת עציצים קטנה, לואיזה, כמה נוריות, ואולי חבצלת קטנה. היא תתגעגע להשתגע עם המוזיקה שהיא אוהבת בפול ווליום ולהתרגש עם הגיבורים של הסדרה האהובה עליה. היא תתגעגע לדברים הפשוטים והמסובכים היא תתגעגע לחלום ולהשיג ולפספס ולהצליח ולא להפסיק לצעוד קדימה, לא משנה כמה הרוחות שמנגד יילחמו בה.
עד שהיא תשיג את השליטה על חייה ותלחץ על "ריוויינד-פליי" היא תמשיך לצבוע את המחילה שלה, הברשת מכחול בכל פעם, ולהסתכל על צ'פלין עם הכובע הקטן והנאיביות שפעם, לפני הרבה שנים, נראתה כדבר הכי נכון ואמיתי שיש. וכשהמלחמה תיגמר היא פשוט תשתחל החוצה ותנסה לאסוף את השברים של החיים שהיו. איפשהו מתחת לפני האדמה הארנבים שנעלמו יתחילו את המסע הארוך הביתה, ושלום יהיה בין אדם לעולמו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
