זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

המחול המשוגע של האצבעות מתחולל עוד הרבה לפני שאני מניח אותן על המקלדת. זה יכול לתקוף אותי סתם ככה, באמצע היום. הלחץ המתגבר הזה בראש והמילים שגועשות ורועמות בתוך ראשי מתחברות ומתגבשות למשהו מוגדר, לאמירה משלי בעולם. לסיפור שיהיה שלי בבלעדיות מוחלטת ושלמה, עם כל המשמעות שעומדת מאחורי זה. אני אוסף אותם בהתרגשות, את הסיפורים שלי. אני מתגאה בזה שאני כותב, שאני חושף את מי שאני באמת, גם אם בגוף שלישי וגם אם בסיפור החמישי. זה לא בא לי בקלות. הרי, כשאתה כותב אתה בעצם צריך ללמוד להניח את כל ההגנות שלך בצד ופשוט לכתוב את האמת שלך, כמה שהיא יכולה לכאוב ולהיות לא נוחה. ככה אני רואה את זה בכל אופן. 

לא יודע, אני לא מבין בכתיבה כל כך. אני פשוט כותב. גם אם זה טוב, גם אם זה ממש גרוע, אני כותב את זה וממשיך כי זו דרך. כל אחד שכותב כתיבה יצירתית בעצם מתחייב לדרך הזו, של להמשיך לכתוב בכל מחיר. קל מאוד לזנוח את זה בצד וללכת לחפש תחביב אחר שאפשר יהיה להתפתח בו הרבה יותר, אבל לדעתי כתיבה זה הבסיס לכל הסיפור של אמנות. בלי מילים יש מוזיקה, קולנוע וכל אלה, אבל מילים מוסיפות את הערך המוסף. את כוונת המשורר, כמו שאומרים. אני כולה בן 21 אבל כבר מעכשיו אני יודע שאני רוצה לכתוב כשאני אהיה גדול. אני רוצה להיות מישהו שכולם מכירים בזכות המילים שלו ובזכות הסיפורים שלו, שהפך את העולם למקום יותר טוב בזכות האמנות שלו. אז בינתיים אני נמצא פה, ושם, ובכל מקום שמאפשר את זה, וכותב סיפורים על אהבה וחושך, עד שיגיע האור. 

ולמה סיפורים על אהבה וחושך? כי הם הניגודים הכי חזקים שיש בעולם והם חופפים אחד לשני.
בלי אהבה יש חושך, ומתוך החושך מגיעה האהבה. פשוט ככה.