זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

הוא מעביר לה את הפתק ונדמה שהזמן מתמרח בין השלב הזה שבו היא קוראת אותו ובין השלב שבו הקליע הראשון מפוצץ את נורת הפלורוסנט שמעל העמדה של הטלריות. בין השלבים האלה הכל קורה בבת אחת ונעצר. זה עידן מודרני, כל מי שנמצא שם ברגע הזה יודע את זה טוב מאוד. כסף זו השפה המדוברת בעולם והתחביב של כולם זה לאגור, לאגור, לאגור. הממשלה הוציאה צו מיוחד שאומר שבגלל שהבורסה אוטוטו קורסת מרוב כסף כולם צריכים לקבל את החלק שלהם בסיפור. זו הסיבה שסניף הבנק הזה עמוס כל כך עכשיו, וזו הסיבה שהוא בחר בו לשוד הראשון בחיים שלו. הוא ישב על המיטה שלו כשהשמש התעוררה בחוץ וסידר לעצמו את הכל בראש. להיכנס זו לא תהיה בעיה, אבל הלכתוב זה החלק הבעייתי, ולכוון נשק בכלל סיפור לא קצר. זה מצריך סבלנות, ותכנון מוקדם, ודיוק. בעיקר דיוק. כשהשעון מראה דקה לחצות ברק חוצה את השמיים והתכנית שלו מגיעה לשלמות. ואז הוא נכנס לבנק, לוחץ את היד למנהלת הבנק, ומזנק על הכיסא, מושיט לה את הפתק וסימפוניית הכדורים מתחילה. הם מזנקים לכל עבר ומחוררים את השלווה וחלק מהעובדים והלקוחות בבנק. הוא מתחיל לבכות וזה נשמע כמו רעידת אדמה. כמו צורך קדמון שהתעורר לפתע מתרדמת של שנים ועכשיו הוא שואג בכל כוחותיו למען יראו ויראו. כשהכל נגמר הוא יוצא מהבנק עם כסף מוחבא בתוך העגלה של אמא, שמתנצלת על איך שהילד שלה תמיד משתולל במקומות כאלה, משאירה כמה פלסטרים ליד הכספומט ומתגלגלת משם עם העגלה. כשהמעלית מגיעה היא עוד שומעת את תחינות הפצועים מתחננים שמישהו יבוא. מהמעלית פורצים שוטרים וכוחות מיוחדים, לא חושדים לרגע שהשוד שהתבצע הרגע פה התבצע על ידי תינוק. מה הסיכויים, באמת? 

-

"התינשאי לי?", וככה הכל משתנה. אין בחורה שלא חולמת לשמוע את המילים האלו. העולם מסביבם מתערבל ונהפך למשהו אחר לגמרי, יותר צבעוני, יותר חי. נדמה שלהכל יש סיבה, ואחת טובה, לא סתם. ואם היא תגיד לו לא? האם כל הצבעים האלו ישקעו כפי שהם צצו לפתע, והעולם ישוב על כנו? הלב שלה רוצה מאוד להגיד לו "כן" ויאללה להתחיל חיים חדשים בישוב קהילתי עם שני ילדים וכלבת פינצ'ר, אבל מה איתה? נדמה לה לפעמים שבתוך המחול המשוגע והנלהב שלהם ה"אני האמיתי" שלה נשכח. היא בקושי מציירת ושקועה עמוד עד צוואר בו ורק בו. ולפעמים אין לה כוח כבר, ומי אמר שהיא צריכה להיות של בנאדם אחד עד המוות? כן, האהבה בינים גדולה יותר משאי פעם חוותה, וכן, היא רואה את עצמה בונה חיים איתו, אבל השעה היא 23:59 בלילה. היא עייפה וצריכה לישון. יש לה מחר מבחן גדול מאוד בתולדות האמנות, אז היא מקישה על כתפו פעם אחת ורואה איך האבן מתפשטת מהכתף אל החזה ואל הגב, משאירה אותו על ברך אחת ושתי תקוות נוצצות בעיניים. כשהיא תתעורר בבוקר הוא עדיין יהיה שם, עם אותן תקוות ועל אותה ברך, מקווה שהיא לא תתאבן מפחד.

-
"סטרייק!!!!" אני שואג בשמחה, ומלאך המוות תופס את הראש בין הידיים.
"יאללה, תשלם. היה לנו הסכם מר בחור" אני מושיט את ידי לעברו. 

"אוח תסתום, לא הייתי מרוכז, אתה יודע איזה מסובך זה להיות מלאך המוות?" הוא משיב בכעס. היה לנו הסכם שבכל ערב ראש השנה החדשה אנחנו נפגשים בבאולינג בקניון הנטוש שבשכונה שלי למשחק של "המנצח לוקח הכל". אם אני מנצח אני חי לראות עוד שנה, אם הוא מנצח הוא לוקח אותי איתו למקום שכולו טוב. זה התחיל כשיצאתי מהצבא ונכנסתי לעולם המעוות של דרום אמריקה. רכבתי על אופניים מחורבנות בהר בקולומביה כשהחלקתי. כשהתעוררתי הוא רכן מעליי עם מסמך ועט, מנסה לשכנע אותי לחתום. "בחייך, בנאנוש, מרלין מונרו בלי הגבלה" הוא ניסה, אבל סירבתי. איכשהו סיכמנו על באולינג. אני אוהב את זה והוא טוב בזה. הסכם מנצח לשנינו. כשמגיע התור הבא שלי הוא מרמה ומסיט את הכדור שלי, עוד סטרייק מובטח, לשוליים. "הסכם זה הסכם, מר בחור" הוא מתגרה בי. הכדור מזנק מקצה המסלול וחובט בי בכל הכוח. אני נהרג במקום והוא לוקח אותי על הגב למקום שכולו טוב. חבורת שיכורים צורחת בבניין ממול "עשר, תשע, שמונה, שבע..."