"אתה רואה, לא הכל חייב להיות עצוב, ולא הכל חייב להיות שמח. אפשר גם באמצע", גבי אומר לי, זה שתמיד דאג לצעוד באמצע המדרכה, בין שביל האופניים לשביל הולכי הרגל. "כי בחיים הדבר הכי הכי חשוב זה איזון", הוא מכוון עכשיו עם תנועות ידיים קטנות את הדגים בנהר שעל גדתו התיישבנו באחר הצהריים השמשי הזה. היה נעים אבל לא חם מדי בחוץ, ושתקנו רוב הזמן. הרעש היחידי שנשמע לרוב היה הזרימה של המים ועורב אקראי שצרח מבין העצים.
הוא תמיד היה בחור מאוד מוזר אבל מאוד יציב, איכשהו שתי התכונות האלו איזנו אחת את השנייה. התקבל לאוניברסיטה בניסיון הראשון אבל את רישיון הנהיגה הוא קיבל רק בניסיון החמישי אחרי שבטסט הראשון הוא נכנס ברמזור אדום לכביש שבנס היה ריק. הוא היה מסוג האנשים שלא רואים עליהם את זה, אבל כשזה יצא זה היה יוצא בגדול, צרחות והרס מסביב. כדי להרגיע אותו הייתי הולך איתו בכל יום שהתאפשר לי לאגם שמחוץ לקמפוס שלנו. הייתי צופה מהצד איך הוא מכוון את הדגים לעשות מה שהוא רוצה. לאכול אחד את השני, לקפוא במקום, לקפוץ על הגדה, היה לו איזשהו דיבור נסתר איתם. הוא הבין אותם והם הקשיבו לו. מין מערכת יחסים מעוותת בין הטבע לאדם.
ובאחר הצהריים השמשי הזה, כשגבי הרים את ידיו אל השמיים וכמו מתוך ציות לפקודה שמיימית כל הדגים באגם בלי יוצא מהכלל זינקו למעלה לשמיים בצורה מאוזנת ומדויקת והתחיל לרדת גשם של קשקשים, עצמות דקות וראשי דגים, גבי הסתכל עליי ואמר "אתה רואה, זה מה שאלוהים רצה. הכל איזון בחיים האלה, אל תשכח את זה.", והאמת מעולם לא הייתה מסריחה כמו שהייתה ביום ההוא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
