היא מסתכלת עליו במבט יורק אש, כאילו שעוד שניה תעבור והנה כל עולמו יבער בכעס קדוש ומודחק. המקום הוא קצה העולם כמו שהכיר אותו והזמן הוא דקה אחת מאוחר מדי. כל מה שנשאר לו לעשות זה להקפיד לצעוד בין תלי העשן והלהבות הדועכות ולחכות לגשם שיכבה הכל, גם את מערכת התופים הפנימית של הנפש. מראש היה לו נדמה שהיא סוס דוהר והוא רק גבעה בדרך, ולמרות ואולי בגלל הוא נשאר והרגיש את הצעדים כובשים ומגיעים לקצה שלו. והנה היא עכשיו מסתכלת עליו במבט יורק אש, ולך תמצא עכשיו מטף כיבוי. החזאים אומרים שהקיץ יהיה חם ושתותחי המלחמה כבר מוכנים, אבל בשדרה הבודדת ביניהם נדמה שהחורף הולם בכל הכוח. כשהיו צעירים יותר הבטיח לה שבשבילה הוא יביא את הכוכב הכי רחוק וכשחזר מקצה הגלקסיה הרחוקה ביותר כשבאמתחתו הכוכב החמקמק מכולם היא בכלל הייתה עם הפנים עמוק באדמה.
מירוץ של חתול ועכבר מתנהל ביניהם, והתפקידים מתחלפים ללא הרף, ואי אפשר לדעת ידו של מי על העליונה. כשהוא משיג אותה הוא מגיע אבל לא בדיוק, וכשהיא תופסת אותו נדמה לה שעוד רגע אחיזתו מחליקה ונעלמת מהישג ידה. קל לטעות וקל לתהות במצב כזה, על הכל ועל בעצם כלום. שניהם מותשים ורק צריכים את השקט הזה של השינה בסוף של יום, ולאחרונה נראה שזה כאן וזה הושג, אותה נחלה רצויה והכרחית, אחרי שנים של חוסר ודאות. עכשיו אפשר לישון ולהירגע ולאסוף מחדש ולבנות משהו, לחוד וביחד. וזה בדיוק מה שצריך להיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
