ארבל תמיד אמרה שאם היה לה זנב היא הייתה מכשכשת לקראתי כשהייתי מתקרב. גם כשארזתי מזוודה והלכתי אחרי החלום של לונדון דרך השרוול והלאה אל השמיים השליתי את עצמי שהנה, הנקודה הקטנה והזוהרת הזו למטה זו ארבל שלבשה וסט מחזיר אור ואת הרוח מהזנב המכשכש אני מקבל ישר לפנים.
היא אהבה להגיד לי שאני זה כל מה שהיא רוצה, למרות ששנינו היינו נורא מבולבלים לגבי הכיוון שלנו בחיים בכלל ואחד כלפי השני. רקדנו אחד סביב השני כמו זוג מצפנים שבורים שאיכשהו תמיד מתנגשים בקירות של הלב. הכרתי אותה בזמן מאוד מבולבל ומוזר בחיים שלי, על החבל הדק הזה בין לימודים לעבודה, ואיכשהו היא הצליחה לעזור לי לצבור שיווי משקל ולחצות את זה בשלום. אני הייתי סופת גשמים והיא הייתה שרב קיצוני. אני הייתי אופטימיסט ריאלי והיא הייתה פשוט ריאלית, בלי האופטימיות הנצחית שלי. אנחנו אולי לא בני הזוג המושלמים אבל בלילות כרתנו בינינו ברית בשתיקה, שנתחבא ביחד מהסערות החיצוניות והפנימיות.
בלילות הייתי משוטט ברחובות ושואל את עצמי אם אני אמצא משהו שאין לי, הרי תמיד יהיה חסר משהו, אבל לא יכלתי לשים את האצבע על מה זה בדיוק שחסר שם. אז יצאתי וטיילתי עד שנגמרה הדרך והסתיים לו העולם אבל את התשובה עדיין לא מצאתי. הלכתי צפונה, דרומה, מזרחה ומערבה, כמו מצפן שבור ומבולבל. לארבל הייתה נטייה להגיד שאם לא מוצאים סימן שלא צריך לחפש מלכתחילה, היא אמרה את זה בדייט הראשון שלנו בבית קפה ההוא שהספיק להיסגר מאז על שפת הים בנתניה, היא אמרה את זה כשחגגנו שנה במסעדה ההיא באבו-גוש וגם היום, כשקצת הסתבכנו עם למצוא את השער בשדה התעופה. תמיד תיארתי לעצמי שהיא רוצה לבלות עוד כמה דקות של חסד מבולבל איתי, אבל האמת שהיא פשוט אהבה את הריקוד המסוחרר שלנו. היא אהבה את ההתנגשויות מקיר לקיר, היא אהבה את הכיוון מחדש, ואני אהבתי לדמיין את הזנב המכשכש שלה, גם כשהמטוס התרחק והתרחק מקו החוף דמיינתי אותו בין העננים ומעבר לאופק המתקרב.
(בכנות, האלבום הזה כל כך טוב שצריך להכניס אותם לכלא בגללו.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
