זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

חן תמיד הייתה אומרת שיש לי אינטואיציה. "מין חוש שישי כזה, כאילו אתה יודע מה הולך לקרות", היא אמרה כשיצאנו מהקולנוע בדייט השלישי שלנו. ובתכל'ס היא צדקה, תמיד ידעתי שאחרי הרמזור הירוק הבא האוטובוס שלנו יגיע, ושמלצר יגיש לנו את החשבון בעוד 321, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות מיוחדת מדי, כי, אתם יודעים, אני זה מי שאני ואני לא רואה בהתנהגות שלי שומדבר מיוחד, אבל היא? היא הייתה מתרגשת מזה בטירוף כל פעם שמשהו כזה היה קורה. "קוסם שלי", היא הייתה קוראת בקול ומדביקה לי נשיקה רטובה על הלחי, "אין, מה הייתי עושה בלעדייך?" "כנראה מכירה חייל משוחרר בפאב תל אביבי, זורמת איתו הביתה ומתחרטת על זה בבוקר?" עניתי בציניות. וחן עצרה רגע לחשוב על זה. אחרי רגע, "קוסם שליייייייי" והנשיקה המסורתית על הלחי. 

בגלל זה די הופתעתי כשראיתי פתק על המקרר שבו היה כתוב "היי קוסם שלי, החלטתי לעזוב אותך, הכרתי חייל משוחרר בפאב, אבל בטח כבר ידעת את זה עם האינטואיציה הזו שלך. נשיקות, חן", אבל אני לא ידעתי ולא יכלתי לדעת, אז התיישבתי על הרצפה עם הגב למקרר, קורא את הפתק שוב ושוב. מנסה להבין איפה האינטואיציה שלי הכשילה אותי, איפה האינטואיצייה גרמה לי להפסיד במשחק.