הייתי בעיר הזו פעם. אני קולט את זה כשאני מחכה לאוטובוס והוא לא מגיע אבל הלילה מגיע ומחשיך את כל הרחובות והמחשבות שמסביבי ובתוכי. אני אוהב לחשוב שלכל עיר יש את החושך המיוחד שלה, מין משהו בהגדרות הפנימיות שבאו עם הוראות היצרן, ואיכשהו אנשים הצליחו לדפוק את זה, אז יש מין מלחמה פנימית בין חושך אמיתי לאור מזויף, ובין מילים מסולפות למחשבות חדות ומכאיבות. יש בידיעה הזו משהו מנחם ועם זאת מאיים. אי אפשר לדעת מתי החושך ינצח, אי אפשר לדעת מתי האור יפסיד, אם בכלל. אז אני נוטה לעצום עיניים ולהיכנס לעולם הפנימי שהוא רק שלי. ובעולם הזה האור מגיע מהר יותר, כאילו החושך לא נמצא שם בכלל. בעולם הזה ההורים שלי לא גרושים ואני לא מתעורר באמצע הלילה בהתקפי חרדה שבהם הלב שלי מרגיש כאילו הוא עומד להתפוצץ. בעולם הזה, למשל אתמול, אני בעולם שכל העצים בו הם מעפרונות והאנשים סביבי מחדדים אותם בלי הפסקה משום מה עד שאין יותר עצים והשמיים מלאים בעופרת שחורה שמחשיכה את העולם. אני רץ הביתה ומדליק את הטלוויזיה בדיוק בזמן לסוף מהדורת החדשות. לפי התחזית ממחר יבוטל מזג האוויר.
אני פוקח את העיניים ומזג האוויר נשאר מזג האוויר. המכוניות נוסעות כרגיל כאילו עוד רגע סוף העולם והאנשים עם הלב באגודל במקום בבית החזה והמוח במקום אחר. הייתי בעיר הזו פעם. ההרגשה הזו מטפסת לי מעצם הזנב עד הקודקוד, מהמקומות הכי אפלים וחשוכים בתיבת הרגש שלי למקומות הכי מוארים באני שלי. אני לוקח סכין ומטפס על כל עץ, גוזם כל ענף ומחדד כל גזע. כשאהיה גדול העצים בעיר שלי מפעם יהיו הכי מחודדים מכל העצים בכל הערים בעולם. אני נלחם בציפורים ומיישר את העלים כלפי מעלה, דואג ומוודא שכולם רואים וכולם יודעים. כשהבוקר יגיע העיר תתנער מקורי השינה שלה ותיזכר במי שהיא הייתה כדי שהיא תמשיך להיות מה שהיא תהיה בעוד יום, בעוד שבוע, בעוד חודש ובעוד שנה. ואני פה, מחדד אותה ומזכיר לה שירים ששרתי לה פעם וסיפורים שכתבתי עליה ולה פעם. מטפס על צמרות העצים וכותב את הפזמון המחודש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
