זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

כשהיה בן 15 עידו שבר את היד באימון שחייה. הוא לא שם לב שהקיר מתקרב וכשתפס את עצמו ברגע האחרון זה היה מאוחר מדי והקנאק של העצם שנשברת כנגד הקיר הדהד מעל ומתחת למים. הצרחות המבוהלות של אמא שלו ומילות העידוד של המאמן האישי שלו הדהדו בתוך המוח של עידו אבל לא נספגו באמת בפנים. כשהגבס ירד מהיד גם הזמנים של הספרינטים שלו ירדו, והוא היה מרוצה מזה מאוד. יותר מאת תחושת ההישגיות עידו אהב את השקט שמתחת למים. אהב לדמיין לעצמו איך עם כל הבגדים נשארות בחוץ גם הצרות שלו נשארות בתוך תיק הרחצה. הרגע הקדוש שלו היה הרגע שהוא קפץ למין והשאיר את העולם כולו מאחור, והתמכר לרשרוש של הגלים שכפות הידיים והרגליים שלו יצרו. התמכר לתחושה של המים על הפנים, התמכר לנשימה הראשונה של אחרי הספרינט. הוא אהב לדמיין לעצמו שהוא קופץ לתוך בריכה של זהב שמטהרת אותו ומנקה אותו מכל החרא שסחף אותו לאורך היום. לכולם יש את התרפיה היומית, לעידו יש את הבריכה הזו. 

כשהגיע הזמן שלו עידו נכנס ללשכת הגיוס, נתן לרופא לבדוק לו את הביצים וקיווה לטוב. הוא רצה ללכת בעקבות אחיו הגדול היישר לתוך הענפים המחבקים של העץ של גולני, ולמרות ששי נפצע בהיתקלות בלבנון הוא חזר אחרי חודש ברמב"ם ישר לגדוד שלו ואפילו נקלע לעוד היתקלות שממנה כבר לא חזר. עידו אוהב להיזכר ברגע הזה שהוא חזר מהאימון הראשון שלו לפני המיונים לקרבי. הוא סיים ריצה ממרכז קסטרא למעלה לפרויד עד הבית באחוזה, ושי בדיוק ישב עם חברים על בירות וצפה במשחק של ריאל. כשהוא ראה אותו הוא אמר לחברים שלו "זה יהיה הקצין הכי אמיץ שגולני ידעה", וכששי נקבר והרובים ירו והמפקד נתן לו הספד יפה עידו נשבע לעצמו שהוא יהיה הקצין הזה. גם אם לא בשבילו, אלא בשביל שי. בשביל ההבטחה הזו שהוא רצה לקיים, בשביל להראות לעצמו שהוא יכול ויצליח. 

כשהגיע יולי עידו כבר התקרב לשחרןר ונשארו לו רק שלושה חודשים. הוא בדיוק עבר פרידה קשה ממישהי שהוא מאוד אהב ומאוד רצה שיהיו ביחד עוד הרבה שנים, אבל אז החיים קרו והוא מצא את עצמו יושב על ספסל ברוטשילד עם החולצת סוף מסלול והייניקן מהפחית ותוהה מה עכשיו, לעזאזל. הוא יכול להיכנס לבר מעבר לכביש, למצוא בחורה שיכורה מספיק ולהגיד לה את זה וזה ולגעת בה פה ושם, אבל זה לא יהיה שווה את זה. סקס בלי משמעות זה כמו לנהוג בלי הגה. החוויה כיפית ומסוכנת אבל בסופו של דבר מי שמתהפך לתעלה זה אתה. אז כל מיני בחורות זורקות לו כל מיני מבטים ומספרי טלפון כי השורה "אני קצין מצטיין נשיא בגולני" עובדת על כל אחד ואחת, אבל בסופו של דבר הוא חוזר בימי ראשון לבסיס בצומת לגמרי לבדו. התאריך הוא ה-8.7, ועידו עדיין לא יודע שבעוד שבוע מהיום הוא בתוך הסמטאות של סג'עיה. הוא לא יודע שהוא יראה את הטילים עפים מעליו ולעברו ולכל הכיוונים ושהוא יירה ויירה ויכוון ויצליח ולפעמים גם יפספס. הוא לא יודע כמה הוא יצטרך את בריכות הזהב שלו וכמה בתוך כל התופת והנגמ"שים הבוערים פתאום יתעורר בו צורך קדום ומודחק להתקשר אליה ולהגיד לה שהוא אוהב אותה ולשמוע את הצחוק שלה שהאיר לו את הנשמה מבפנים. וכשהוא ייצא משם אחרי שבועיים העם כולו יחבק אותו וכולם ינשקו אותו ויפנקו אותו במנה פלאפל חינם פה ובירה על חשבון הבית שם, אבל את הגלעין הקטן של האושר הוא כבר לא יביא איתו כשהוא מתחיל עם בחורות או מזיין או משתכר עד הבכה עצמית. הוא יעשה את כל הדברים האלה ויהיה לו במין זמזום מונוטוני בקרקעית התודעה שהכל לא בסדר, ושהכל לא יציב, ושעוד שניה הוא בורח מהטנק רגע לפני שהוא חוטף נ"ט וכולם הולכים לקיבינימט. אז הוא יושב שם ושותה את הבירה שלו וסופג לעצמו את הרגע הקטן של השפיות לפני שהכל מתהפך עליו בבת אחת.