זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

אפשר לצאת לטייל. אפשר לעלות על מטוס ולשכוח מהכל לכמה שעות או ימים. לאכול אוכל קר של מטוסים ולבהות בעננים מעל ומתחת ובתוך. זה נכון שיש אופציה אחרת, כי תמיד יש כזו. תמיד אפשר לשקוע בשגרה ולתת לזמן לעבור עד שנתעורר בבוקר אחר נקי מחרטות ומלבטים. בוקר שבו נתחיל ללכת בדרך שלנו ולעשות מה שעושה לנו טוב. חשוב ללמוד לשים את עצמנו ואת מה שעושה לנו טוב לפני מה שכולם אומרים לנו שיעשה לנו טוב. אז אני לא יודע. אולי תמצאי את הפסקול הפנימי הזה שלך בין העננים ואולי אם תלכי שתי כיכרות לכיוון הים את תגלי פתאום מין אמת פנימית שתגלי בין הגלים. קטונתי מלהבין אותך ואת הסערות הפנימיות שלך, המעט שאני יכול לעשות הוא לקנות מטריה ולקוות שהטיפות החומציות לא יגיעו אליי. הגשם שלך אוהב לעשות לי חורים בגוף ובנשמה ולהישאר שם גם כשהקיץ מגיע ומייבש הכל ומשכיח את הצרות של החורף. אז אולי הכי חכם בשבילנו זה לצאת לטייל כרגע. לארוז תיק קטן או גדול ולהתמכר לטלטולים של הרכבת ולריצה של גלגלי המטוס על המסלול רגע לפני ההמראה. להניח את הצרות שלנו עם המזוודות על המסוע בצ'ק-אין ולקוות שלא יגיעו איתנו ליעד כי העמלה עליהן יקרה כלכלית ורגשית ואני לא בטוח שיש לי את הסכום הזה כרגע. 

אני יכול להגיד לך הרבה ויכול להבטיח לך עוד יותר. זה מה שאני, אחרי הכל. אביר מטאפורי על סוס עוד יותר מטאפורי שבסוף המסלול נמרח על העפר כמו בובת סמרטוטים. אני חושב שלצאת לטייל יעשה לנו טוב עכשיו ויענה לנו על שאלות שאולי בכלל לא ידענו שאנחנו רוצים לשאול. אני צריך לקחת את עצמי מהעיניים שלך ומהזכרונות שלך ומכל מה שהוא שלך בנשמה שלי ומהנשימות הקצרות שלך רגע לפני שאת גומרת. אני אשמח לטייל איתך, אני אוהב את הטיולים איתך. אני אוהב את העצירות לסקס ועצירות לנשימה והעצירות לשתיית מים כי חם נורא, אבל אני בעיקר רוצה לטייל איתך בגלל השקט של אחרי. בשביל השקט של אחרי הסערה, בשביל הדממה של ההגעה הביתה, אחרי שאני מוריד את הבלאנטסטון המאובקות שלי וזורק את התיק על הרצפה ואת עצמי על המיטה ונרדם עד שהזכרון מתעמעם. אז כן, אפשר לצאת לטייל, אבל עדיף שתישארי פה. כדי שתהיה לי סיבה ללכת וסיבה לחזור.